טלפון אחרון הביתה

כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד, בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות, נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחברה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא.

בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים, זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם אז היו כאלו שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת.

מבחינה עקרונית החלטתי שאני אתייחס לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי, אבל זה לא היה פשוט, לא יכולתי להגיד לאמא שלי מפורשות שאני נכנס ללבנון, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מידי, אז בחרתי בדרך האמצע. אמרתי לה שלא תדאג אבל החל מעכשיו כל רגע יכולים להקפיץ אותנו אז יכול להיות שהיא תתקשר והפלאפון יהיה סגור. אמא שלי מיד הבינה. זו הייתה שיחה קשה, אחת הקשות שעשיתי. עמדתי שם ברחבה של האוהלים עם דמעות בעיניים, מסביב היו עוד אנשים, כל אחד מנסה לתפוס את הפינה שלו ולהשיג מינימום פרטיות בהמולה שהייתה מסביב, כולם עם הפלאפון צמוד בכוח לאוזן, מעין שאיפה ילדותית משהו להיות הכי קרובים שאפשר. ניסיתי להישמע חזק ורגוע כדי לא לגרום לאמא שלי לדאגת יתר. הייתה אווירה של פרידה באוויר, של הליכה לקראת הלא נודע והמסוכן, המון תחושות שלא קל להתמודד איתן, זה עמד באוויר, ההרגשה הזו שיכול להיות שזו השיחה האחרונה שלנו, לא דיברנו על זה בקול אבל זה היה שם. מבחינה מילולית זו שיחה מאוד מוזרה, מה אומרים בשיחה כזו? כמה פעמים אפשר להגיד "תשמור על עצמך"? כל מה שרציתי להגיד נראה פתאום לא קשור, לא שייך, נשארתי ללא מילים, מאזין בשקט לנשימות מהצד השני. הסיפור חזר על עצמו עם אבא שלי, הוא ברך אותי ונפרדנו. כמה דקות אחרי עוד הייתה לי הרגשה של משהו קשה כזה בגרון שעומד להתפוצץ כל רגע. רציתי להתקשר לכמה חברים, אבל אחרי ההרגשה בשיחה עם ההורים החלטתי לחסוך את זה מהם, מה גם שלא כל כך היה לי זמן.

לדף הבית

קרא עוד...

הצבא צועד על קיבתו

כולם התעוררו סופית באזור שמונה בבוקר וישבנו שוב בסלון בוהים אחד בשני ומקללים את חיל האוויר הפחדן על זה שאין לנו מה לאכול. העברנו צנצנת של דבש בין כולם, כל אחד ליקק כפית, לפחות יהיו לנו אנרגיות, אמנם נשאר רעבים אבל לא נמות. עכשיו התחזק הלחץ על ירון, לחץ שהתחיל עוד אתמול, לחזור לבית הקודם ולהביא משם את שק האורז ששכב ללא שימוש במטבח, הוא הלך לנסות לבקש אישור לזה מהמ"פ. שוב עלו רגשות של תסכול ומרמור על כל מה שרק אפשר, חלקן מוצדקות וחלקן לא. האוכל היה נושא שחזר בשיחה ללא הרף, אני אישית הרגשתי על הפנים בגלל הקטע הזה, עם הרעב נסתדר, נשיג כבר משהו לאכול, זה לא שאנחנו במדבר, אבל כשחושבים קצת מעבר, על המשמעות של הדברים, אז מגלים שמשהו פה קצת רקוב. זה מכניס קצת פרופורציות לגבי הלחימה שלנו פה, לגבי צה"ל הגדול והבלתי מנוצח שלא מצליח להכניס אוכל שני קילומטרים אוויריים מהגבול. לא אמרתי את זה בקול אבל כל הזמן חשבתי לעצמי מה אם היינו יותר רחוקים? מה אם זו הייתה מלחמה אמיתית? אם באמת היינו יורים, מאיפה הייתה לנו תחמושת? זה היה עוד נושא. ישבנו כל הזמן במבנים ולא עשינו כלום, איפה צה"ל ההתקפי? היוזם? ואנשים מתחילים לשאול שאלות, בשביל מה באתי לפה? איך העובדה שאני פה, מחכה שסאגר יתפוצץ על הקיר המערבי, תעזור להפסיק את הקטיושות ולהחזיר את החטופים הביתה? ככה אנחנו הולכים לפרק את החיזבללה מנשקו?

בסביבות 11 בבוקר קראו לנו להגיע לקחת אוכל, מסתבר שבסוף הגיעו בשביל הגדוד כמה קיטבגים יחד עם הטנקים שבדרום א-טייבה, הקיטבגים חולקו ונקראנו לקחת את חלקנו. יצאנו למשימת האיכות של מעבר לבית השכן, משהו כמו עשרה לוחמים. בדרך חזור כמובן שעברנו בבית הקודם שלנו, לקחנו אורז וקטפנו כמה עגבניות מהגינה.

האמת זה מצחיק, כשחזרנו לארץ שמענו בחדשות על החיילים ש"נאלצו" לבזוז בתים של מקומיים בשביל לאכול, נאלצו לבזוז! האמת היא שהמחשבה של ביזה או משהו כזה בכלל לא עברה לנו בראש, אחרי שאתה חי יום אחד באי ודאות לגבי אם יהיה לך מה לאכול מחר או לא השאלות האלו פשוט לא רלוונטיות, אתה במלחמה ואתה רוצה לאכול כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, מצחיק להסתכל על זה כאילו מישהו נפגע מזה שהוא "נאלץ לבזוז", הביזה ממש לא הפריעה לנו, היינו יותר מוטרדים מאם בשק יש מספיק אורז לכל המלחמה ואם יש לנו מספיק שמן בשביל לבשל את האורז הזה. למרות שבסיטואציה הנוכחית היה לנו מספיק אוכל, בדיוק קיבלנו קיטבג מלא בשימורים ואבקת במבה, זה כינוי למה שנשאר מבמבה ששמים אותה בקיטבג מלא קופסאות שימורים, בכל זאת לא התלבטנו לרגע אם ל"בזוז" את האורז או לא, כל כך חזקה היא התחושה של חוסר הוודאות, הניסיון להימנע ממנה מעלים כמעט את כל התחושות אחרות. היה לנו ברור שכל עוד יש לנו אפשרות לבשל אוכל נעשה את זה אפילו אם יש לנו אוכל צבאי, כי מי יודע מתי תהיה האספקה הבאה?

חזרנו לנו למבנה שלנו, וג'וני התחיל לעבוד על ארוחת צהריים. בינתיים נשנשו כמה ממתקים שהיו בקיטבגים, עוד תופעה מדהימה. זה כיף לאכול פתאום ביסלי ולשתות שוקו באמצע המלחמה, בדיוק במקום שאתה לא מצפה לזה, אבל דחילק זה מה שאנחנו צריכים? אתה מביא לאנשים משהו לאכול, תביא אוכל לא בלבולי מוח, לא חבל על המקום? מה אם היינו צריכים לעזוב באותו לילה? היינו סוחבים איתנו קופסאות של שוקו? הייתה הרגשה שאיפשהו שם מאחורה לא מבינים מה אנחנו צריכים וסתם דוחפים לנו דברים, עד שמגיע משהו מסתבר שחצי ממנו לא מתאים לצרכים שלנו.

לדף הבית

קרא עוד...

שקט, יורים!

בסביבות השעה שש זה כבר לא היה נחמד. מישהו דיווח בקשר שיורים עליו, הוא חושב שזה טילים, ויש לו נפגעים בבית, הוא אומר שממשיכים לירות עליו מדרום. זו הרגשה לא נעימה לשמוע שיש נפגעים בקשר, זה חוסר אונים כזה, אתה יודע שמישהו מהכוחות שמסביבך נפגע ואין לך אישית מה לעשות חוץ מלהיות שקט ורציני, אפילו עצוב, למרות שאני לא מכיר את האנשים האלו, בכל זאת, לשמוע את הדיווחים בצורה ישירה, לשמוע את הצעקות והירי שברקע, את הפקודות של מפקד הכוח ולנסות לדמיין מה בדיוק הולך שם, הרגשתי מין שיתוק כזה, כל מה שיש לי לעשות זה לקוות שהם יצליחו לזהות ולטפל במקורות האש. בהתחלה הם ירו סתם לכל הכיוונים, אחרי זה הם חדלו כשהבינו שאף אחד לא מזהה מאיפה יורים עליהם. בקשר השני של החפ"ק שומעים טנק שמזהה מטרות ויורה.

המח"ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו"צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו"צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים, אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר. אבל העסק נהיה יותר גרוע כשהתחלתי לשמוע את הצעקות של המח"ט. בשנייה שהוא הבין שזה דו"צ הוא נתן פקודה לקשר שלו שידאג לו לקשר עם המ"פ של הטנקים, קראו לו פתיל בקשר. אחרי כמה שניות שהקשר לא הצליח להגיע לתדר הנכון, הוא התחיל לחטוף צעקות, "אתה מוכן להביא לי כבר את פתיל!", ואח"כ "מה קורה פה! למה עדיין אין לי את פתיל?!", הבנתי שהצעקות זה לא משהו אישי כלפי הקשר, כל הלחץ שאני הייתי בו ותחושת החוסר אונים הם כאין ואפס לעומת מה שעבר על המח"ט שכל הגזרה באחריותו, לא פלא שהוא צועק. אבל זה לא הדבר היחיד שהוא צעק, גם אחרי שהקשר שלו הצליח להשיג את פתיל, אף אחד לא ענה, שמעתי את המח"ט צורח בקשר: "פתיל כאן קודקוד קדוש. עבור!" אין תשובה, "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש!" עדיין אין תשובה, אחרי כמה שניות בטון הרבה יותר חמור: "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש אתם יורים על כוחותינו חדל אש, חדל אש מיד!" כלום, אף אחד לא עונה, אף אחד לא מגיב, עכשיו חוסר האונים עולה לרמות שלא יאמנו, אפילו אני התחלתי להתעצבן, יושבים להם כמה חברה בטנק, יורים על כוחותינו ולא מאזינים לקשר, אף אחד, פלוגה שלמה אף אחד לא מאזין לקשר, זה מתסכל, זה מעצבן, זה חסר היגיון. הבית שיורים עליו כבר מדווח שיש לו הרוג. בסופו של דבר הטלפון המוצפן הציל את העסק, המח"ט הצליח לתפוס את מג"ד הטנקים והוא חדל את הטנק. כולם בבית היו בשקט מוחלט. אף אחד לא הוציא מילה. מה אפשר להגיד בכזה מצב? פתאום כל מה שעברנו עד עכשיו מתגמד, רואים את הצדדים הממש מכוערים של המלחמה, הרוגים, פצועים, לא נעים בכלל.

אחרי שהמבצע לחדול את הטנק הצליח, התחיל מבצע חילוץ הנפגעים מהשטח. זה היה ביום, וזה הפך את העסק להרבה יותר מסובך, בעיקר כי יש חשש מטילי נ"מ שיפגעו במסוק. היה יפה לראות שכל העצבים שהיו למח"ט כשהוא ניסה ליצור קשר עם הטנק, נעלמו, הוא ניהל את החילוץ בקור רוח מדהים, כאילו לא נהרג לו חייל בדו"צ לפני שנייה, הכל תקתק, ישר נפתחה מפה והוחלט על מנחת שיהיה הכי קרוב שאפשר לכוחות ועדיין מאובטח למסוק, במקביל המח"ט העביר הוראות לקש"א איפה הוא רוצה עשן לחילוץ של תותחנים, אחד אחר מהחפ"ק כבר היה בקשר עם חיל האוויר בשביל להזניק מסוק, נקבעו לוחות זמנים והתחילו עבודה.

לדף הבית

קרא עוד...

אימת המלחמה

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בהפתעה. בפעם הראשונה לא הבנו מה בדיוק עבר אותנו, לא שהיה לנו סיכוי. התעוררנו מהרעש, רעש של שריקה, שריקה קרובה וחזקה, ממש מעל לראש שלנו. כל אחד רץ ישר לאפוד שלו, היה בלאגן לרגע עד שכולם התאפסו, מישהו שאל, או יותר נכון צעק, "מה זה היה?" ואז הגיעה התשובה מחלק אחר בבית: "סאגר!"

נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט"ק פחד
מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס"ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה "סאגר סאגר!", מורידים את הראש, מעקמים את הפה ומחכים לשמוע את הפגיעה בקיר של הבית. ואז שומעים את השריקה, את העוצמה שעוברת מעל לראש, ונושמים לרווחה, החארות פספסו עוד אחד. עדיף כבר לא לדעת, עדיף לשמוע ישר את השריקה, או את הבום על הקיר של הבית ממילא אי אפשר לעשות כלום אז לפחות אם זה שריקה הרווחנו כמה שניות של חוסר דאגה.

אם זה היה סרט אמריקאי, אז זה היה השלב שבו רואים פלאשבקים של הגיבור, תמונות שלו מהעבר, בספרים היו קוראים לזה כל החיים עברו לפניו ברגע, אבל לא היינו בסרט, היינו בחיים האמיתיים ומשום מה זה לא קרה, לא היה פחד מוות באוויר למרות שכשחשבתי על זה יותר מאוחר ידעתי שכן היה צריך להיות. זה לא שאני גיבור או מאצ'ו שלא רואה את הפחד ממטר, היו לי תחושות של חוסר אונים ושל ציפייה כזו שהכל יגמר, אבל לא היה פחד, לא כמו שאני מכיר פחד, היה פחד רציונאלי כזה, ישבתי לי שם עם קסדה על הראש ולבוש בשכפ"ץ חשבתי לעצמי עכשיו אתה אמור לפחד אבל ההרגשה לא הגיעה. לא ברור לי למה זה קרה יכול להיות שיש איזו חסימה רגשית כזו שלא אפשרה לי לפחד, אולי זה לא היה מספיק מוחשי, אולי זה פשוט נאיביות כזו, אתה משכנע את עצמך ש"לי זה לא יקרה".

אחרי הטיל השלישי כבר הבנתי שמשהו דפוק, לא יכול להיות שהם יורים עלינו ומפספסים כל כך הרבה טילים, הם לא כאלו גרועים, עד שבקשר של הפלס"ר, שהאזינו על החטיבתי, שמענו שיורים על הטנק שנתקע מדרום אלינו. הלחץ קצת ירד אבל עדיין לא הרגשנו בטוחים לגמרי, זה עדיין לא אומר שוויתרו לנו. אחרי הטיל הרביעי אנשים כבר חזרו לישון, ובצדק, לא היה שם דבר אחר לעשות, חלק אפילו הורידו קסדות ושכפ"צים, אצלי התעורר משום מה דחף לא ברור לראות את הדבר הזה, את המקור של השריקה. הלכתי לעמדה הצפונית וישבתי שם עם ההוא שבדיוק שמר, הוא הראה לי מאיפה נורו הטילים וחיכינו לראות את כדור האש מתקרב לעברנו. לא ברור לי למה רציתי לראות את זה, יכול להיות שזה נבע ממאצ'ואיזים ילדותי כזה שאני אוכל להגיד אחרי זה ראיתי את הסאגר נורה לכיוון שלי, יכול להיות שסתם מתוך סקרנות או צורך לעודד את השומר בעמדה שלא יכל לעזוב אותה, בכל אופן לא חשבתי על זה שמסוכן שם או משהו פשוט רציתי לראות אז הלכתי לראות, באופן מוזר הפחד לא היה שם. כמובן שלא הצלחתי לראות, בדיוק כשהם ירו את הטיל החמישי הייתי במסדרון במעבר בין עמדה לעמדה ואחר כך הם עשו איזשהי הפוגה.

באותו לילה הפלס"רניקים הרוויחו את לחמם. הם זיהו את הבית שממנו ירו את הטילים. בכל זמן הירי הם עבדו קשה להוציא עשר ספרות ולטווח את הארטילריה על הנקודה. אבל ארטילריה זה מה שנקרא נשק סטטיסטי, הסיכוי שהיא תפגע בדיוק במטרה הוא קטן, והם ידעו את זה, המחבלים, כך שלמרות הירי הארטילרי הסאגרים לא הפסיקו, לוחמי הצבא האירני לשחרור לבנון פשוט דילגו את העמדה שלהם מבית לבית, כל פעם ירו ממקום אחר, באותו איזור אמנם, אבל הארטילריה לא הצליחה לפגוע בהם. הזמינו גם את חיל האוויר לחגיגה, הוא הגיע מאוחר, בערך שעתיים אחרי שהתחיל הירי, והוריד כמה פגזים טובים על הבתים שמהם נורו הטילים. שעה וחצי אחרי שחיל האוויר סיים את הכתישה של הכפר עברו מעלינו עוד שני טילים. מאותם בתים ביחמר, בזבוז זמן, חבל שלא אישרו מסוק שהיה יורה בהם בזמן אמת, לא שעה אחרי שהם התחפרו בבונקר שלהם עם נרגילה וקפה שחור חזק.

היה מוזר לראות את ההבדל בין ההתקפה השניה לראשונה. בהתקפה הראשונה כולם התעוררו שמו קסדות ושכפ"צים, ישבנו ביחד וקיללנו את כל העולם, ספרנו את הסאגרים שעוברים לנו מעל לראש ובכינו על זה שאנחנו עדין נמצאים בבית הזה. בהתקפה השניה, של שני הטילים האחרונים, חצי מהאנשים בכלל לא התעוררו מהצעקה "סאגר!", וחצי ממי שכן התעורר פשוט הסתובב לצד השני והמשיך לישון כאילו לא קרה כלום. מפתיע לראות איך אנשים מסתגלים מהר לכל מצב, אפילו למצב שהם נמצאים בסכנת חיים. הטילים אמנם עברו מעלינו אבל לאף אחד לא הייתה הבטחה שהם לא יוכלו לפגוע בנו, אבל בכל זאת החיים ממשיכים וצריך לישון, למה שאני יקום בארבע בבוקר בשביל לשים שכפ"ץ? מה קרה? מלחמה? אם הטיל לא יפגע בבית אז סבבה, אם הוא יפגע ממילא זה לא יעזור, אז למה?

לדף הבית

קרא עוד...

No Way Out

בשעות אחרי הצהריים מישהו הזכיר לי שאנחנו ביום שישי. קיבלתי שוק, אשכרה לא שמתי לב, זה מדהים איך הימים מאבדים משמעות, הייתי צריך לעשות באצבעות בשביל לגלות שהוא צודק והיום אכן יום שישי. כל יום פה דומה לזה שלפניו, לא יודעים מה קורה ולמשך כמה זמן זה יקרה. גם אין לאן לשאוף, זה לא שבשבת נחים, עושים אותו דבר. זה גם לא שיודעים שעוד כך וכך זמן הולכים הביתה, לא ידוע מתי כל זה יגמר. אין משמעות לזמן, הוא מאבד מערכו, אין הבדל בין הימים ולכן לא שמים לב כמה מהם עברו. האמת שכשכבר יודעים איזה יום היום אז יש הבדל, בהרגשה. זה סיפור אחד להיות במלחמה ביום שלישי וסיפור אחר לגמרי להיות במלחמה ביום שישי. ביום שישי האלטרנטיבות הרבה יותר אטרקטיביות אז להיות בחור שהיינו בו עושה הרגשה רעה. יום שישי אחרי הצהריים, לפחות אצלי, זה זמן מיוחד, הזמן שלפני כניסת שבת, זמן שנרגעים מכל השבוע, מסדרים דברים אחרונים ומחכים להרגשה הרצינית הזו של ערב שבת.

בדרך כלל יום שישי מרגיש אחרת, אבל לא באותו יום שישי. באותו יום הרגשתי חרא על זה שאני לא מרגיש. על זה שאני נמצא במקום העלוב הזה ואפילו לחשוב כמו שצריך אני לא יכול, כי שום דבר לא מצליח להוציא מהראש את הכאן ועכשיו, אין סיכוי להתנתק, אין סיכוי להגיע למקום אחר, אפילו לא בדמיון. גם כשעוצמים את העיניים שומעים את ההדים של הפיצוצים מכל כיוון, גם אם סותמים את האוזניים, מישהו כבר ידרוך עליך. אין לאן לברוח, אין פרטיות, אין מקום אחר, הכל כאן ועכשיו.

כנראה בגלל זה נהניתי כל כך מהסיפור על היפני ונהג האוטובוס. הפתיע אותי שזה עניין אותי, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להתעניין במישהו שיישב מולי ויספר סיפור, לא איזה משהו יותר מידי עמוק ובעל מסר שכלי, פשוט סיפור, חשבתי שזה נגמר, שזה שייך לשעת סיפור בגן, אבל מסתבר שזה עושה את העבודה. איכשהו מצאתי את עצמי מצטרף לסיפור כזה שאחד החברה סיפר. לא הכרתי אותו, הכרתי רק את אלו שהוא סיפר להם, שני חברה שהיו חיילים שלי כשהייתי מ"כ, הצטרפתי, בהתחלה מתוך סקרנות, אחר כך אפילו התחלתי ליהנות. ההוא שסיפר את הסיפור גם המציא אותו וכנראה בגלל זה הוא סיפר אותו כל כך יפה, הוא הכיר את כל הפרטים הקטנים. איכשהו זה עבד לו, הוא הצליח במשהו להוציא אותי מההרגשה, הוא הצליח לתאר עולם אחר, עולם שבו אפילו לשנייה שכחתי איפה אני נמצא עכשיו, מצאתי את עצמי שוכח את הזבל שיש מסביב, את השעמום, את הריח המצחין של אנשים שהלכו כמה קילומטרים טובים ולא התקלחו כמה ימים טובים, את הירוק המאובק, עם הפסים השחורים מהירידות במקום בתוך שדות שרופים, שנמצא בכל מקום, את הרעש של הקשר, שלפעמים חזק מידי ולפעמים חלש מידי, את הניצנים של הרעב שמתחילים להרגיש, רעב גופני ונפשי, רעב למשהו אחר.

לדף הבית

קרא עוד...

יוצאים?!?

בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ"פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים.
כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי"רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת?

חי"רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ"פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעליה? כשנתבשרנו שאין עליה רצינית יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה עושים עם הפצועים. אצל פלוגה ג' שכב פצוע של פלוגה ב' ולנו היה את בוזגלו, שאמנם החום שלו קצת ירד אבל הוא עדיין לא היה במצב טוב. הוחלט שבוזגלו ילך עד איפה שהוא יכול וכשייגמר לו הסוס יפתחו אלונקה, את הפצוע השני ייקחו באלונקה מתחילת הדרך, הוא בכלל לא יכל ללכת.

חשבתי על הביזיון הזה שוב, שאנחנו נאלצים לקחת פצועים החוצה על אלונקה כשלא ירו עלינו אפילו כדור אחד, שצה"ל הגדול לא מצליח לפנות מישהו שנקע את הרגל שישה קילומטרים מהגבול שלו, באמת שרציתי להתעצבן אבל לא יצא, הייתי יותר מידי שמח על זה שחוזרים שכל שאר הרגשות איבדו מכוחן.
חזרנו ובישרנו לחברה בשורות רעות ובשורות טובות. הבשורות הרעות היו שסתם סחבנו את כל האוכל והטובות שחוזרים לארץ. כולם היו בעננים, החלטנו לקחת איתנו בכל זאת קצת אוכל וכמובן מים כי אי אפשר לדעת מה יהיה, התארגנו לתזוזה ואחר כך התיישבנו לנוח קצת עד הערב.

רציתי ללכת לישון אבל הזבובים הטרידו את מנוחתי, לא הצלחתי להירדם. עכשיו כשההתרגשות הראשונית בקשר ליציאה מלבנון שככה קצת, התחילו להגיע גם מחשבות אחרות, פתאום הרגשתי מטומטם, חסר תועלת, נכנסנו וסבלנו פה בפנים ועם מה יצאנו? כלום, עדיין יש קטיושות, אנחנו יכולים לשמוע אותן, את החטופים לא החזירו וטילי נ"ט נורים על כל טנק שחושף את הגחון שלו, אז למה נכנסנו פנימה? מה באמת עשינו פה? אפילו בפצועים שלנו לא הצלחנו לטפל כמו שצריך, אני לא רוצה לדבר על כל הדו"צים ועל בעיות האספקה, למזלנו לא ירינו כדור בלחימה הזו אבל אם היינו יורים מישהו היה מביא לנו עוד תחמושת? אוכל לא תמיד הצליחו להביא אז תחמושת היו מצליחים? שורה תחתונה, זה באמת היה שווה את זה? האמת שתמיד היו לי את המחשבות האלו אבל לא הרשתי להן להתפרע, ידעתי שזה יכול לפגוע בי, אבל עכשיו כשהסוף מגיע שחררתי רסן והייתי ברגשות מעורבים, הרבה שמחה על זה שיוצאים מהארץ השרופה הזו, והרבה אכזבה וסימני שאלה בקשר ליכולת האמיתית שלנו, ליכולת האמיתית של צה"ל.

לדף הבית

קרא עוד...