שבת 12/8/2006

התעוררתי מליל הזוועות שיותר מאוחר זכה לשם "ליל הסאגרים", והלכתי לראות אם השירותים פנויים. למזלי עדיין היה מוקדם אז יכולתי למצוא לי שקית נורמאלית ולעשות את מה שאני צריך בשקט, בבטחה ובלי לחץ. אחרי שיצאתי עשיתי לעצמי טיפול הייגני קצר, שטפתי ידיים עם סבון, צחצחתי שיניים, זה תורם מאוד להרגשה. אחרי זה עברתי לסיור בין העמדות. זוג הזקנים עדיין ישב לו על הכביש, לא נראה שמה שהלך פה בלילה האחרון הזיז להם בכלל. ניגשתי לבדוק את מצב האספקה שלנו, הוא לא היה להיט, בכלל לא, אולי זה יספיק לנו לשתי ארוחות היום, בטוח לא יותר מזה, זה היה מצב לא נוח בכלל, במיוחד לאור מאורעות הלילה האחרון, סביר להניח שלא יצליחו למצוא אף מט"ק שיגיע לאזור שלנו וספק אם יהיו מוכנים לשלוח מסוק. כל מה שנשאר לנו זה לקוות שנעבור בית ושיהיה בו אוכל וגז כדי שלא נרעב.
הייתה הרגשה של שבת בבוקר, שלווה ורוגע, השקט הופר כל כמה דקות על ידי רעש של פגז פה ושם, אבל עדיין נשארה ההרגשה, אפילו הקשר היה שקט. דאגתי שאחד המפקדים האחרים יחליף אותי בכוננות, החלטתי לעשות לעצמי טיפול רגליים. אחרי שבוע שמורידים נעליים רק לכמה דקות כל כמה ימים בשביל להחליף גרביים, צריך לעשות איזשהו אוורור קצת יותר ארוך. מצאתי מגבונים לחים כך שאפילו יכולתי להתפנק בניגוב ריחני. הלכתי למדרגות כדי לא לחנוק את כל החבר'ה וישבתי לי ככה, שרוע על שלוש ארבע מדרגות, בלי נעליים, עם נוף של לבנון שנשקף מולי דרך החלון הקטן שהיה בקיר שממול. לאט לאט הגיעו המחשבות, בעיקר על מה שהיה בלילה. התחלתי להבין שבצורה מסוימת אפשר להגיד שהיה לנו נס. לא היה מנוס מלהודות בכך שככל הנראה המחבלים לא זיהו את מיקומנו, אין לי ספק שאם היו מזהים אותנו היו יורים עלינו, הם לא פראיירים, וזה שלא זיהו אותנו היה סוג של נס, אחרי הכניסה הרועשת שלנו לבית, עם שתי לבנות חבלה ויריות מסוגים שונים של כלי נשק על הדלת, אחרי שהייה של שישים אנשים למשך יומיים בתוך בית צפוף על קו רכס, לא ברור לי איך לא זיהו אותנו אבל מזלנו שזה לא קרה. איכשהו המחשבות שלי נדדו והפכו לפנטזיות, פנטזתי שאנחנו יוצאים, לפחות להתארגנות או משהו, ואז חזרתי מהר לעולם המציאותי והתחלתי לחשוב איך אנחנו יכולים להתכונן טוב יותר אם יתנו לנו לצאת ולחזור. זה הוביל אותי לחשוב על זה שמשום מה כל מה שהתמודדתי איתו בימים האחרונים לא קרוב בכלל למה שחלמתי שאני אתמודד איתו במלחמה. נראה לי שלכל לוחם יש את החשש הזה שלא מדברים עליו, את סימן השאלה איך הוא יתפקד במצבים כאלה, במצב של קרב אמיתי, לא איזה פלסטיני שיורה בלי לכוון אלא קרב מול לוחמים קצת יותר רציניים, שיודעים לשלב בהתקפות שלהם גם פצמ"רים וטילים, שיודעים לכוון ולפגוע, לעשות איגוף ולהשאיר רתק. השאלה מתחדדת יותר כשאתה נהיה מפקד, כשיש לך אחריות, כשאתה צריך להגיד מה לעשות. כל אחד יכול לנסות לנחש איך הוא יתפקד, על סמך התנסויות דומות, אבל נראה לי שזה אף פעם לא דומה למצב האמיתי וזה לא דבר ברור מאליו להצליח להתרומם מעל הפחד מהטיל או מהצלף, מעל הצעקות של החברים הפצועים, מעל הבאלגן שיהיה בקשר, ולהצליח לתפקד, ולא סתם לתפקד בצורה טובה, אלא בצורה הכי טובה, כדי לנצח, להיות יותר טוב מלוחם הצבא האירני שממול כדי שהוא לא יהרוג אותי, ולדאוג לכך שלא רק שאני יתפקד בצורה יותר טובה אלא גם אלה שמסביבי, כי לבד אני בטוח לא אצליח לנצח. להצליח לחשוב בצורה צלולה ולמרות כל ההפרעות מסביב לנתח את המצב במהירות וביעילות כדי לשמור על החיים שלי ושל החברים שלי. אבל במלחמה הנוכחית במקום כל זה נתקלתי בקשיים אחרים, אפשר לכנות אותם קשיים ללא אדרנלין. התמודדנו בעיקר עם שעמום, עם צפיפות ועם רעב, לאו דווקא פיזי, יכול להיות שבמקרים מסוימים פסיכולוגי שמגיע ביחד עם השעמום. ניסיתי להקדיש מחשבה לשאלה הגדולה ביותר מבחינתי, איך בתור מפקד אני יכול והיה ברור לי שאני צריך, לדאוג למורל של הלוחמים, לזה שלא נהיה משועממים וממורמרים ברמה שתפגע ביכולת המבצעית ובערנות שלנו. זו שאלה קשה שהטרידה את מנוחתי ולא הייתה לי תשובה עליה, היא צצה לי די במפתיע, זה לא משהו שחשבתי שנתקל בו במלחמה, שעמום, מהרבה דברים אחרים לא הייתי מופתע אבל שעמום? אז חשבתי לי שאם אנחנו יוצאים החוצה חשוב לחזור עם כמה אמצעים בסיסיים, עוד כמה חפיסות קלפים, חוברות תשבצים, וכאלה דברים שלא שוקלים יותר מידי אבל יכולים להעביר את הזמן. חשבתי גם שלמערכת השיקולים באיזה בית להתמקם צריך להכניס את נושא הנוחות והצפיפות, בעיני זה כבר הפך לשיקול מבצעי, זה שיש בבית גז ואפשר להכין אוכל, זה שיש מספיק מקום ולא צריך לטפס אחד על השני בשביל לעבור, בשביל אנשים שכל תפקידם הוא להיות בבית ולשמור על עצמם, הנושאים האלה חשובים.
בעשר בבוקר הודיעו בקשר על רכב או"ם שמסתובב בא-טייבה ואולי יגיע לגזרה שלנו. התחיל דיון מפקדים סוער. היה ברור לכולנו שאין אפשרות להתייחס לזה בשוויון נפש, מבחינתנו רכב או"ם זה סיכוי סביר לרכב חיזבאללה רק שאסור לעשות לו כלום אלא אם כן הוא מאיים עלינו. כמובן שהשאיפה שלנו היא שהרכב לא יידע שאנחנו בבית, אבל התחילו דיונים מה קורה אם הוא כן יודע? מה קורה אם הוא עוצר לנו מתחת לבית? בדיוק גילינו שהשטח שממש מתחתינו הוא שטח מת, גם שלנו וגם מהבתים של מחלקות אחרות, אז איך נדע אם מישהו לא יורד מהרכב ושם מטען או משהו? מה בכלל אנחנו יכולים לעשות? מה מותר לנו לעשות מבחינת הוראות פתיחה באש? בכל מקרה, כמובן שהתווכחנו שעות והרכב לא הגיע.
בסביבות הצהרים הסתובבתי לי בין העמדות להנאתי ושמתי לב לתופעה מוזרה. אנשים יושבים וכותבים. הייתי חייב להבין מה קורה אז ניגשתי לאחד מהם. הוא הסביר לי שגידי, אחד החבר'ה מהמחלקה שאיתנו, צריך לצאת הביתה, הוא מתחתן ביום רביעי הקרוב, אז כולם כותבים מכתבים הביתה ונותנים לו, כשהוא ייצא הוא ישלח אותם. האמת, לא ידעתי מה לחשוב, פתאום כל המרירות והאכזבה מהמלחמה הזו ומהיחס המחפיר שקבלנו מגורמים שונים, פתאום הכל נעלם והתפנה מקום לרגשות אחרים, זה יהיה קצת מוגזם להגיד שכמעט ונחנקתי מדמעות, אבל אם הייתי בתנאי שטח אחרים יכול להיות שזה היה קורה. התחילה לחלחל לי להכרה ההבנה שאני נלחם עם אנשים נפלאים, עם בן אדם שקוראים לו למילואים שבועיים לפני החתונה שלו והוא מגיע, הוא רק יכל לקוות שיוציאו אותו החוצה בבוא הזמן אבל הוא בכל זאת נכנס, אני לא יודע מה עבר לו בראש אבל זה לא ממש משנה, מה שמשנה זה שידעתי שאיפשהו בסביבה שלי יש אנשים שמוכנים להקריב בשביל להיות פה. זה מרגש, מעודד ומדהים, זה ממש חימם לי את הלב.
"סאגר! סאגר!" עוד פעם הגיעה הקריאה, אחרי כל ההפצצות שהיו אתמול בלילה על העמדות שלהם הם עדיין חיים ועדיין יורים. עוד פעם אנחנו שומעים את השריקה הנוראית הזו מעל הראש. הפעם כולם ערים ומסתובבים בבית אז יש קצת יותר מה לעשות. שוב, חלק מהאנשים לא שמים קסדות, מסתפקים בלשבת מאחורי הקיר בחדר הדרומי, עכשיו אנחנו באור, קל יותר לראות שיש כאלה שמפחדים יותר מאחרים אבל אפשר להבין אותם, יש להם אישה וילדים בבית, כדאי שידאגו לעצמם יותר מאחרים. עכשיו המרמור על זה שאנחנו עדיין יושבים בבית הזה הרבה יותר גדול משהוא היה אתמול בלילה, אנשים יותר ערניים ויותר משועממים. הפלס"ר עשה את העבודה שלו יפה מאוד, אבל מסתבר שזה לא עזר, גם זה תורם להרגשת התסכול, שהכוחות המסייעים שלך לא מצליחים לסגור מעגל, שכבר נורו 12 טילי נ"ט ועדיין צה"ל הגדול לא הצליח, עם כל התותחים, המטוסים והמסק"רים שלו לעצור את זה. בגדוד התחילו לחשוב על פתרונות חלופיים ועלו על רעיון לא רע, להעביר את מחלקת הגיל לגזרה שלנו, כך שכל פעם שיזהו ירי מעמדה מסוימת יוכלו לירות לשם טיל גיל ולחסל את העמדה בטווח הזמן המיידי, כך לא נצטרך להיות תלויים בלוח הזמנים המגושם של חיל האוויר. זה היה יכול להיות פיתרון מצוין, לענות למחבלים באותו נשק שהם מפעילים כלפינו, לצערנו הרב, או לשמחתנו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה, התקבלה פקודה לדלג עמדות, עוברים לדיר סירין מערב.
התנועה התבצעה ביום, וזה היה שינוי מרענן אם כי לא בטוח שהכי מבצעי בעולם, אבל אף אחד לא פתח את הפה. כולנו רצינו לעוף ממלכודת המוות שהיינו בה, כמה שיותר מהר. מה גם שהגיע הזמן שהצבא יפסיק לפחד להסתובב ביום, אמנם היתרון שלנו גדול יותר בלילה אבל אני די בטוח שהפגנת הפחדנות שטמונה בהוראה שצה"ל מסתובב רק בלילה, לא פחות מסוכנת. אז כך יצאנו לנו להליכה פלוגתית בארבע אחר הצהריים, ירדנו מאחורי קו הרכס והתקדמנו מערבה לחבור לשאר הגדוד. ההליכה הייתה איטית, כמיטב המסורת, אבל לא ארוכה כך שהגענו עוד באור. המ"פים הלכו לישיבה בבית של המג"ד ואותנו פיזרו בין כמה בתים זמניים בשטח של המסייעת. המחלקה שלנו הגיעה לבית ובחרה להתמקם במרפסת הקדמית, אין ספק שהשהייה בבית העלוב ההוא בימים האחרונים הורידה את המתח המבצעי שלנו, אנשים מרשים לעצמם להיות בשטח כמעט חשוף לחלוטין ולהוריד קסדות ואפודים, היה אוויר טוב ומרענן, זה לא כל כך מצא חן בעיני, אבל אני לא בטוח שאפשר להאשים אותנו בזה, אחרי שבוע שכל מה שעשינו זה לשבת בבית ולשמור על עצמנו, ואחרי כמה ימים בבית צפוף ומגעיל בלי אוכל נורמאלי ובלי לראות את הסוף, אפשר להבין, לא בטוח שלהצדיק, אבל להבין, למה הערנות יורדת במקצת.
בשלב הזה כבר התחילו השמועות, מישהו אמר שהוא שמע מישהו אחר שאמר, שחבר שלו שמע ברדיו שחתמו על הפסקת אש. מבחינתי זו הייתה רק שמועה, ונראה לי שגם שאר החבר'ה התייחסו לזה ככה, לא היה שום טעם להאמין בזה ולהרגיש הרבה יותר גרוע כשמגלים שאנחנו אמורים להישאר עוד כמה שבועות בלבנון. הוחלט למקם אותנו יחד עם פלוגה ג'. המ"פ הוביל אותנו לבית של מחלקה אחת שלו. אם חשבנו שהבית שהיינו בו עד עכשיו הוא גרוע אז טעינו. הבית של מחלקה אחת היה כבשן אש, היה חם שם בצורה שלא תיאמן, הייתה רק קומה אחת ולרשותנו הקצו חדר אחד בגודל שבהחלט לא מספיק למחלקה. למזלנו הצלחנו לשכנע את המ"פ לתת לנו את הבית שהיה מדרום אליו שלושה מטרים. הוא קצת חשש כי השטח הדרומי היה שטח מת של שדה בגובה המותניים. עד שעברנו כולנו לבית החדש כבר ירד הלילה כך שלא יכולנו לראות הרבה מהבית, מה שכן בטוח היה בו יותר מקום. חילקנו עמדות והתמקמנו לשינה, המ"פ דרש שאחד המפקדים יהיה ער כל הזמן כך שלא יצא לי לישון יותר מידי באותו לילה, אבל לפחות היה לנו איזשהו שינוי אווירה, שוב היינו מחלקה לבד בבית ובמקום שלא נראה מאוים לסכנות שאין לנו את היכולת להתמודד איתן.

<< ליום הקודם | ליום הבא >>
לדף הבית