יום שני 31/7/2006

הערתי את אמא בשש וחצי, אמרתי לה שגויסנו. הייתה אווירה לא טובה באוויר, היא מאוד דאגה, שאלה שאלות בצרורות ולאף אחת מהן לא הייתה לי תשובה טובה. לא ידעתי כלום, הכל יכול להיות. קיבלתי נשיקה גדולה עם מבט מזוגג כזה של עוד מעט דמעות, ניסיתי להרגיע אותה עם מלא טיעונים כמו לא כל כך מהר נכנסים ללבנון, או אפילו עוד לא גייסו את החיילים רק את המפקדים, אבל כמובן שזה לא הלך, אפילו הבטחתי שאני אודיע לה מתי היא יכולה להתחיל לדאוג, אבל גם זה לא עזר. הייתה תחושה לא טובה, מוזרה כזו שלא ידעתי להגדיר אותה. יצאתי לדרך, החלטתי לקחת את האוטו, מי יודע מה יקרה, אם ישחררו אותנו אפילו ללילה, אני אוכל להגיע הביתה מהר. חמש דקות אחרי שיצאתי אמא התקשרה, לשאול אם לקחתי תפילין, לא לקחתי וקיבלתי אנחת אכזבה גדולה מאוד בתגובה, זה קצת עצבן אותי, שמתי את האצבע על התחושה המוזרה, זה כאילו אתה נפרד ממשהו שחושב שאתה הולך למות ומנסה לעשות הכל בשביל לדחות את הקץ הזה, מנסה פתאום להיאחז במסורת, באלוקים, ממש כמו שכתוב בספרים, זה ממש עצבן אותי אי אפשר לחיות עם תחושה כזו, אני רק הולך לישיבה של מפקדים, לא יודע עדיין מה קורה, איפה כל האופטימיות? ההסתכלות החיובית? למה לתת לי הרגשה שאני הולך למות? הגבתי קצת בעצבים, אמרתי לה שתפסיק עם ההתנהגות הדרמתית הזו כאילו אני הולך למות, זרקתי להתראות וניתקתי. אחרי שהמילים האלה עברו ממחשבה לדיבור הן איכשהו קיבלו ממשות, פתאום הגיעו מחשבות, המחשבות של מה אם, מה אם באמת זה הולך לקרות? האם אלה מילות הפרידה שתרצה להחליף עם אמא? אלה המילים האחרונות שתרצה שהיא תזכור? אבל גירשתי את המחשבות האלה בזריזות, אסור אפילו לחשוב ככה, לא מתכוננים לכזה דבר אלא אם כן המצב באמת קשה והוא לא היה כזה קשה.
כשהגעתי לעפולה, המ"פ התקשר, אמר שהעבירו את הפגישה לבסיס אחר, בצד השני של צומת גולני. כשהגעתי היו המון אנשים, פתאום נפגשים עם כל האנשים מהסדיר, אלה שכבר לא זוכרים את השם שלהם, ובטוח שהם לא זוכרים את שלי, אבל לאף אחד לא נעים לשאול. אני שאלתי, עדיף לסגור את הנושא הזה בהתחלה מאשר מאוחר יותר כשהאי נעימות יותר גדולה. התברר שהמפגש הוא חטיבתי, היו אנשים מעוד שני גדודים במפגש, לא רק מהגדוד שלנו.
באיחור של שעה וחצי, המח"ט עלה לדבר. הוא התחיל עם ביטחון שדה וביקש מכולנו לנתק את הסוללות מהטלפונים כי החיזבללה מאזין גם אם הטלפון כבוי. הוא התחיל לדבר על מבצע רחב היקף של האוגדה שעומדת להיכנס ללבנון מדרום ומצפון לליטני בשביל לטהר שם את השטח ולאתר משגרי קטיושות. הוא סיפר על החיזבללה, על רמת הלחימה שלהם, על הציוד שהם משתמשים בו, על ארגון השטח שלהם, על שמורות הטבע, בקיצור הוא נתן לנו סקירה כללית ומקיפה וקצת הפחיד אותנו. אם עד השיחה שלו היה שביב תקווה שרק ישלחו אותנו לאיזה קו להחליף סדיריניקים, אז היא נמוגה. פתאום מתחילים להיזכר בחדשות באיך שנראית המלחמה הזו, בהיתקלויות שיש לצה"ל מכל כיוון. זהו, הגיע רגע האמת. מתחילים לחשוב על איך אני אתפקד תחת אש, הרי ברור שאנחנו הולכים להיות תחת אש.
התכנון לאותו יום היה לרענן קצת את הידע שלנו בנושאים מקצועיים שונים כשלקראת הערב אמור להגיע אישור לגייס את החיילים, כך שיגיעו למחרת ונתחיל להתאמן לכניסה ביום חמישי. כמובן שהעסק נמרח, אמנם יש מלחמה אבל זה עדיין צה"ל, הציוד להשלמות המקצועיות לא הגיע ונאלצנו לשרוף את הזמן במחשבות וספקולציות עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. בסביבות שש התפשטה השמועה שהגיוס שלנו תלוי בהחלטת קבינט, שמתכנס רק בתשע בערב, כך שיש לנו עוד כמה שעות המתנה. חלק מהזמן העברנו מול הטלוויזיה, רינה מצליח עדכנה אותנו בפרטי המבצע שהקבינט דן עליו בדקות אלה ממש, אותם פרטים שבשביל לשמוע אותם היום בבוקר היינו צריכים להוציא את הסוללות מהפלאפונים.
אח רינה, רינה, חוסי על חיינו. הייתה אווירה של עצבנות באוויר.
בעשר בלילה הוחלט שככל הנראה הבורקסים בישיבת הקבינט ממש טובים והיא לא הולכת להסתיים בקרוב. יצאנו הביתה, אם יגייסו אותנו - נחזור, אם לא - הרווחנו.

<< ליום הקודם | ליום הבא >>
לדף הבית