יום ראשון 30/7/2006

ביום ראשון בערב התקשר המ"פ, בשתיים עשרה בלילה, אמר שהופעלנו, צריך להגיע מחר בתשע בבוקר לבסיס, ליד צומת גולני. התלבטתי אם להגיד לאמא או לא בסוף החלטתי שחבל, עדיף שהיא תישן כמו שצריך הלילה ותתחיל לדאוג רק ממחר. אני התחלתי לדאוג מעכשיו. בחדשות המצב נראה כמו מלחמה וללכת לכזה מקום לא נשמע כמו טיול שנתי. הייתה קצת תקווה, אולי אנחנו הולכים רק להחליף סדירים, אבל דאגתי להשאיר את זה רק בגדר תקווה, אחרת אפשר להתאכזב. הייתה גם תחושה אחרת, דגדג לי בקצות האצבעות, סוף סוף הרגשתי חלק מהעסק, לא רק אחד שיושב בצד ושומע הכל בחדשות, באיזה שהיא רמה רציתי להלחם, רציתי שיקראו לנו, שנעשה משהו, שנפיג, אפילו בקצת, את חוסר האונים שיש בישיבה מול הטלוויזיה או הרדיו.
לקחתי סיגריה על המרפסת, מסתכל החוצה וחושב מה לעשות, אחריה התחלתי להתארגן, להכניס כמה דברים לתיק, המ"פ אמר להביא תיק גדול, אף אחד לא יודע מה קורה איתנו.
לא נרדמתי, לפחות לא הרגשתי שנרדמתי. לא כיף.

<< ליום הקודם | ליום הבא >>
לדף הבית