שבת 5/8/2006

האוטובוסים הגיעו יחד עם הניצנים הראשונים של השחר, עלינו עליהם ונסענו למחצבות כפר גלעדי. בגלל שלא היה לי מקום לשבת, ירדתי למטה יחד עם עוד כמה מפקדים, כל השאר נשארו באוטובוסים לישון. הסמג"ד ניסה לחשוב על מקום שבו אנחנו יכולים להשתכן במשך היום. הועלו כמה הצעות שכולן נפסלו מסיבות שונות כך שלבסוף הוחלט לשלוח כוח חלוץ שינסה למצוא לנו מקום באזור. מישהו הכין קפה, התלבטתי אם לשתות או לא כי הקפה הוכן בשבת, אבל בסוף החלטתי לפרוק עול. השתוקקתי נואשות גם לסיגריה אבל אמרתי לעצמי עד כאן, סיגריה אני לא מעשן בשבת. בסוף מצאו לנו מקום. נסענו לקיבוץ שדה נחמיה. היה די מוקדם בבוקר, בסביבות שבע, אבל בכל זאת בשנייה שהגענו מכל כיוון צצו תושבים של הקיבוץ ולקחו חיילים לבתים להתקלח ולשתות משהו חם. זה היה ממש מרגש לראות את זה. הייתה התארגנות מדהימה מצד הקיבוץ שם, היה כל כך יפה לראות שיש אנשים שאכפת להם ושעדיין מפגינים רוח שיתופית כזו. קיבלנו אוכל ומקלחות ונמנמנו לנו על הדשא. בצהריים התחילו האזעקות של הקטיושות, יום לפני כן נפגע אחד מאנשי הקיבוץ מקטיושה שנחתה כמה מטרים מאיפה ששכבנו. תחת עידודים והפצרות שנשמעו בכריזה של רכב הביטחון שהסתובב ביישוב חלק מהאנשים נכנסו למקלטים, חלק לא.
הסמג"ד ארגן ישיבה, נקבע סדר התנועה לכניסה הלילה וקיבלנו כמה עדכונים. הוא הסביר לנו שהמג"ד עם הפלוגות שאיתו לא הספיקו להגיע לא-טייבה באור יום ולכן הם התמקמו בבתים בריב א-תלתין, בלילה תוכננה חבירה שלנו לכוח שבפיקוד המג"ד שממנה כל הגדוד ימשיך יחד לא-טייבה.
אחרי הצהריים התושבים בקיבוץ פינקו אותנו במעין ארוחת ערב מוקדמת, היו לחמניות וסלטים שונים. בשלב מסוים הגיעו גם פיצות ובורקסים, ממש ארוחה מושקעת שגם ראו שהיא עלתה לא מעט כסף. כל התודות שאמרנו באותו יום התקבלו בהנפת יד מבטלת כזו, כאילו שהיה מובן מאליו שזה מה שצריך לעשות, אבל אנחנו ידענו שלא כולם היו עושים את זה, נפלנו על המקום הנכון וזה חימם את הלב להיות בו.
בשש בערב היינו על האוטובוסים והתחלנו לנסוע לכיוון פרג, נקודת היציאה. כשהגענו התיישבנו בסדר תנועה וחיכינו לחושך כדי להתחיל ללכת. בזמן ההמתנה הגיע פתאום המפ"מ וביקש שכל אחד יוסיף בקבוק מים על עצמו כיוון שהאספקה שהמסייעת ופלוגה ב' היו אמורים לקבל, ככל הנראה, לא תצליח להגיע אליהם, אז אנחנו צריכים לדאוג שיהיה להם משהו לשתות ולאכול. ככה יצא שכל המשקל שהעמסנו על עצמנו עוד גדל. כל ההמתנה התפללתי שנצא כמה דקות אחרי צאת שבת, שאולי אני יספיק לגנוב את הסיגריה של מוצ"ש לפני שנתחיל ללכת, הייתי צריך את זה. שבת יצאה ולא היה נראה שאנחנו מתחילים לזוז, פתאום ראיתי את קצינת הקישור לידינו. החלטתי לוותר על הסיגריה ולנסות לתפוס שיחה הביתה, תיארתי לעצמי שאמא שלי ניסתה להשיג אותי לפני שבת ולא הצליחה ולכן היא דואגת. התקשרתי ואמא שלי ענתה, לא אמרתי הרבה רק שהכל בסדר. היא התחילה לשאול שאלות על איפה אנחנו ומה עושים אבל לא יכולתי לענות על זה, האויב מאזין, אז התחמקתי ואמרתי שאני צריך לזוז. בסופו של דבר אפילו הספקתי את הסיגריה יחד עם כמה שלוקים מבקבוק קולה שאחד החבר'ה שמר לי.
התחלנו תנועה בסביבות תשע. עברנו את הקילומטר וחצי עד הגבול ונכנסנו ללבנון, זהו, אנחנו בפנים. האדרנלין מתחיל לגעוש, מסתכלים לצדדים בחשש, מחפים בכל עצירה, הכל שקט לגמרי, הדבר היחיד שמפריע זה הכתפיים הכואבות. היו הוראות פתיחה באש מחמירות, כי גדוד של הנח"ל שאנחנו מחליפים בדיוק יוצא החוצה. כמו אתמול גם היום ההליכה לא הייתה רציפה, עצירה כל כמה דקות. בשלב כלשהו הגענו למקום שבו היינו אמורים לחבור למג"ד ושם נתקענו לאיזה שעתיים. בתדריכים אמרו שאת האוכל והמים שסחבנו בשביל הפלוגות שהיו בפנים הן אמורות לקחת מאיתנו בזמן החבירה, משום מה זה לא קרה. בסוף הגענו לעלייה. בהתחלה עוד הלכו בנוהל הקודם עשרה מטרים ועצירה ואז היא לא הייתה נוראה. בשלב כלשהו, הקצב נהיה אמיתי והאדרנלין פינה את מקומו לטובת קוצר נשימה ומפלים של זיעה שנכנסים לעיניים. מיקי היה לפני עם הג'ריקן וראיתי שהוא ממש סובל, גם הנשימה שלי לא הייתה משהו, אבל הוא בקושי הלך, סך הכל זה לא צחוק לבנה כזו של 20 קילו על הגב, בלי להחשיב את הנשק והתחמושת שהוא לקח. ניסיתי לעזור קצת אבל השטח לא איפשר, הלכנו בבולדרים ולא על ציר ככה שלא בכל מקום הייתה גישה נורמאלית לעזרה, החלטתי לפחות לא להציק לו אפילו שהוא התחיל לפתוח פער משאר המחלקה.
הגענו לכפר ממש לקראת סוף הלילה. נראה ששברנו את שיא הכניסה לא-טייבה, כבוד גדול. התחיל בלגן של כניסה לבתים, היה לחץ להיכנס עוד בלילה שהפך את כל העסק לחובבני משהו. למזלנו, השטח ראה הרבה כוחות צה"ל בשבועות האחרונים כך שבקושי נשארו שם מחבלים. בסופו של דבר נכנסנו יחד עם אחת המחלקות של פלוגה ג' לבית שרק החלק התחתון שלו היה בנוי, הקומה השניה עדיין הייתה בבניה. כמובן שזכינו בקומה השניה, בלי רצפה, בלי חלונות, בלי כלום. הצבנו אבטחה בחורים שאמורים מתישהו להיות חלונות, קבענו כמה נהלים והלכנו לישון על כמה שמיכות שמצאנו בקומה למטה.

<< ליום הקודם | ליום הבא >>
לדף הבית