יום שישי 4/8/2006

קמנו בבוקר והמשכנו להתארגן על הציוד. זה חלק שאף פעם לא נגמר, תמיד יש משהו אחר לשפצר, תמיד מגיע משהו חדש שצריך לטפל בו. עשינו רשימת חוסרים, לא לכולם היה הכל, היו חסרים לנו המון דברים: ברכיות, אלביטים, פנסים, אפילו התחמושת עדיין לא הגיעה. ירון, הקצין, הצליח להשיג מדריך לשטח סבוך אז בשעה עשר וחצי ירדנו לשטח לעבוד על הנושא. המדריך היה מקצועי ויעיל (בניגוד למדריך של יום חמישי), ובדיוק תכננו להישאר שם עד שתיים, כשירון קיבל טלפון מהקה"ד שאנחנו צריכים לעלות לבסיס בשתיים עשרה.
כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד. בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות: נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה, לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחבר'ה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא.
בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים. זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם, אז היו כאלה שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום, כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת. מבחינה עקרונית החלטתי שאני אתייחס לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי, אבל זה לא היה פשוט, לא יכולתי להגיד לאמא שלי מפורשות שאני נכנס ללבנון, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מדי, אז בחרתי בדרך האמצע. אמרתי לה שלא תדאג אבל החל מעכשיו כל רגע יכולים להקפיץ אותנו, אז יכול להיות שהיא תתקשר והפלאפון יהיה סגור. אמא שלי מיד הבינה. זו הייתה שיחה קשה, אחת הקשות שעשיתי. עמדתי שם ברחבה של האוהלים עם דמעות בעיניים, מסביב היו עוד אנשים, כל אחד מנסה לתפוס את הפינה שלו ולהשיג מינימום פרטיות בהמולה שהייתה מסביב, כולם עם הפלאפון צמוד בכוח לאוזן, מעין שאיפה ילדותית משהו להיות הכי קרובים שאפשר. ניסיתי להישמע חזק ורגוע כדי לא לגרום לאמא שלי לדאגת יתר. הייתה אווירה של פרידה באוויר, של הליכה לקראת הלא נודע והמסוכן, המון תחושות שלא קל להתמודד איתן. זה עמד באוויר, ההרגשה הזו שיכול להיות שזו השיחה האחרונה שלנו, לא דיברנו על זה בקול אבל זה היה שם. מבחינה מילולית זו שיחה מאוד מוזרה, מה אומרים בשיחה כזו? כמה פעמים אפשר להגיד "תשמור על עצמך"? כל מה שרציתי להגיד נראה פתאום לא קשור, לא שייך, נשארתי ללא מילים, מאזין בשקט לנשימות מהצד השני. הסיפור חזר על עצמו עם אבא שלי, הוא ברך אותי ונפרדנו. כמה דקות אחרי עוד הייתה לי הרגשה של משהו קשה כזה בגרון שעומד להתפוצץ כל רגע. רציתי להתקשר לכמה חברים, אבל אחרי ההרגשה בשיחה עם ההורים החלטתי לחסוך את זה מהם, מה גם שלא כל כך היה לי זמן.
האוטובוסים הגיעו בשלוש. תחת לחץ פיזי מתון של הסמג"ד יצאנו לדרך בשלוש ורבע, באוטובוס המוביל. לקחנו איתנו רק ציוד לחימה. כל הציוד האישי שלנו נשאר בבסיס האימונים, בלי לדעת אם איך ומתי נראה אותו בפעם הבאה, אבל זו הייתה הדאגה הקטנה שלנו. עדיין היו חסרים לנו הרבה דברים, אוכל לדוגמא שאמרו שיגיע אלינו בהמשך, היה לנו במחלקה רק מכשיר קשר אחד ואף לא טיל נ"ט אחד לרפואה, וגולת הכותרת, לאחד החבר'ה עדיין לא היו נעליים, הוא הסתובב בנעלי ספורט.
הנסיעה הייתה שקטה, כל אחד מכונס בעצמו עם המחשבות שלו. חלק ניסו לישון, אבל לא נראה לי שמישהו הצליח, הציפייה השאירה אותנו במתח. ככל שמצפינים מזהים עוד ועוד עקבות של המלחמה, הרעשים של הפיצוצים מהתותחנים שלנו שיורים הולכים ומתגברים עד שבקרית שמונה הם נשמעים קרוב אבל רק מדגישים את הדממה שהעיר שרויה בה, את הריקנות. כל כמה מטרים רואים את טביעות האצבע המכוערות של הקטיושות, פה שדה שרוף, שם רכב הפוך, עוד חלון ראוה מנופץ. בצומת תל חי האוטובוס פנה שמאלה, כבר ידענו שנוסעים למשגב עם ונכנסים לא-טייבה שנמצאת ממש כמה קילומטרים ממול.
במשגב המג"ד עלה לכיפת תצפית. בינתיים כמה חבר'ה ארגנו מנחה ובקשו ממני להשלים מנין, הסכמתי. מיד אחרי מנחה התחילו קבלת שבת. הייתי ברגשות מעורבים, מצד אחד הייתי במצב נפשי שיש לו פוטנציאל להפוך את התפילה לחוויה רגשית עוצמתית, מצד שני קשה להתרכז במשהו כזה כשכל רגע נזכרים בעוד משהו שצריך לשפצר, בעוד תיאום אחרון שצריך לעשות לשכפוד. את הדיון הפנימי שלי בין הנפשי לפרקטי קטעה צפירת אזעקה. התחילו הקטיושות, לא היה לנו לאן ללכת אז נשארנו במקום.
המג"ד חזר מהתצפית בדיוק כשסיימו קבלת שבת. נסענו למצפה עדי לאכול ארוחת ערב ולעוד כמה התארגנויות אחרונות לפני הכניסה. האוכל המים ומכשיר הקשר הגיעו ואנחנו התחלנו להעמיס על האפודים ועל התיקים. היינו כבדים, כל אחד לקח עשר מחסניות וכמה רימונים שהוא הצליח להכניס בפאוצ'ים של השכפוד, רימונים תמיד טוב שיש. חוץ מהמימיות כל אחד שם על עצמו עוד שני בקבוקי מים, אחד החבר'ה סחב ג'ריקן של 20 ליטר מים. בתיקים הגדולים שקיבלנו העמסנו אוכל, קיבלנו המון אוכל שלא ממש התאים למשקלים שהיינו אמורים לסחוב, שוקו בקופסאות, מה הקשר? התחלנו למיין את קופסאות השימורים, את הכבדות והלא מזינות, תירס לדוגמא, הוצאנו מיד, לקחנו כמה כיכרות לחם וקצת טונה ושוקולד למריחה, זה לא כל כך עזר, התיקים עדיין היו כבדים, אבל כבר לא היה מה לעשות. שלומי עדיין נעל נעלי ספורט והתלבטנו קשות אם לתת לו להיכנס או לא. כל היום שמענו על המשאית של הנעליים שצריכה להגיע ולהביא לו זוג, אבל היא לא נראתה באופק. בסוף החלטנו להשאיר את זה לשיקולו. לא יכולנו לחייב אותו להיכנס במצב כזה, אבל גם לא רצינו לאסור עליו את זה, הוא החליט להיכנס, בתקווה שבאחת האספקות יגיעו הנעליים המיוחלות.
אחרי שהעמסנו את הציוד בחזרה לאוטובוסים התכנס כל הגדוד לשיחת מג"ד לפני היציאה. הוא שיבח את האנשים על ההגעה, דיבר על זה שבשום מקום בעולם לא נמצאת חבורת אנשים שיעזבו הכל, עבודה, משפחה, לימודים, ברגע שקוראים להם ויתייצבו בצורה כזו. הוא אמר שהוא גאה להלחם עם אנשים כאלה ושאין לו ספק שבזכות זה ננצח. עלינו לאוטובוסים וירדנו חזרה ליד פרג, מוצב קילומטר וחצי מהגבול. הייתה צפויה לנו הליכה קצרה יחסית, של ששה קילומטרים בלבד, אבל לא קלה, חצי מהדרך בעליה. המח"ט טען שרק גדוד אחד מכל הכוחות שנכנסו לא-טייבה הצליח לעשות את ההליכה הזו בלילה אחד והשעה כבר הייתה אחת עשרה בלילה כך שהסיכויים שלנו לשבור שיא היו קלושים. הסתדרנו בסדר תנועה גדודי, שני טורים פלוגה אחרי פלוגה. המחלקה שלנו צורפה לפלוגה ג'. העברנו בין כולם את הצבעי פנים. זהו, זה הסוף, הדבר האחרון שעושים לפני יציאה, להראות חיילי, מוסווה, יותר נכון לחשוב שאתה נראה חיילי.
התחלנו ללכת. התנועה הייתה איטית, כל הגדוד הולך, התקדמנו משהו כמו חמש מאות מטר בשעה וחצי, כל שנייה עוצרים במקום, הלכנו כמה מטרים ונעצרנו. בכל עצירה כזו מתעוררת ההתלבטות אם לשבת או להישאר לעמוד. לא היו לנו בירכיות כך שכל ירידה במקום הופכת מהר מאוד מכריעה לישיבה ולקום עם המשקל שסחבנו היה סיוט. כמובן שמרפי נמצא בכל מקום, גם בלבנון, כך שברגע שהחלטת להתיישב התחילו ללכת. זו הייתה הליכה מעצבנת. כולם היו שקטים, משמעת לילה, נכנסים ללבנון וההרגשה לא ברורה, ניסיתי להסתכל לצדדים לחפש מאיפה זה יכול לבוא, התחלתי להריץ תסריטים במוח, מה אני אעשה אם יירו עלינו משם, ואם יזרקו רימון, איפה אפשר לתפוס מחסה.
בשלב כלשהו הייתה עצירה גדולה מסיבה לא ברורה, כשפתאום שמעתי את הסמג"ד מודיע למ"פ בקשר שלא ממשיכים, עושים שרוול ומתקפלים חזרה לנקודת ההתחלה. בקשר לא אומרים לך כלום, לא סיבה ולא שום דבר, פקודות עבור, אמרו להסתובב אתה מסתובב ולא שואל למה וכמה, אפשר רק להעלות ספקולציות. עלינו חזרה ונמרחנו בצד הכביש ליד פרג, חיכינו לאוטובוסים. התברר שלמסייעת הייתה בעיה עם טילי הגיל שהם קיבלו כמה רגעים לפני היציאה, הם לא הספיקו לשפצר אותם כמו שצריך, מה שגרם לנתק של כוח מסוים מהפלוגה ולעיכוב הרציני. המג"ד עשה הערכת מצב וכשהוא הבין שלא נספיק להגיע בחושך הוא החליט להמשיך עם שתי פלוגות ולהחזיר את הסמג"ד עם שתי הפלוגות האחרות חזרה לארץ, כדי שיכנסו למחרת בלילה. אנחנו היינו מאלה שחזרו, קיבלנו הארכה של כמה שעות. היינו רטובים מזיעה והיה קור מפתיע יחסית לזה שהיינו בתחילת אוגוסט. חיכינו לאוטובוסים שיגיעו לקחת אותנו למקום קצת יותר מסודר. התחלתי לשקוע בפנטזיות, אולי, בטעות, איכשהו, יש איזה סיכוי שלא נכנס? אבל ידעתי שזו רק העצלנות שלי מדברת עכשיו, מישהו צריך לעשות את העבודה הזו ולעשות אותה טוב, לכן אנחנו פה.

<< ליום הקודם | ליום הבא >>
לדף הבית