יום חמישי 3/8/2006

קמנו בשש בבוקר, בשבע כבר היינו במטווחים. המחלקה שלנו היא מחלקה גדודית כך שבעצם אנחנו כפופים למפקדה ולכן, כמובן, לא הוקצה לנו מטווח, אז הלכנו קודם ללמוד על לוחמה בשטח סבוך. עד אחת עשרה בבוקר, חוץ מלשתות קפה, לא עשינו כלום. הייתה איזושהי תקרית בטיחות שגררה אחריה חדל כללי והמדריכים לא הגיעו.
כבר היו שמועות בקשר למה קורה איתנו, היינו אמורים להתאמן בחמישי ושישי עד כניסת שבת, לנוח עד למוצאי שבת ולהיכנס ללבנון, אף אחד לא ידע לאן בדיוק.
היה מצחיק לראות את האמביוולנטיות שהיינו בה. בדרך כלל במילואים, אפשר אפילו להגיד בכלל בצבא, פועל עיקרון הנירוונה, אנשים רוצים לעשות כמה שפחות, זה מעין אינסטינקט כזה שברגע שאתה שם עליך מדים אתה נהיה עייף. עכשיו ההרגשה הזו הייתה בעייתית, השכל אמר שכדאי לנו מאוד להתאמן, סך הכל אנחנו אמורים להיכנס ללבנון ויש מה לעשות, אבל עיקרון הנירוונה הצבאי חזק, מאוד חזק, כך שאף אחד לא התלונן בצורה רצינית על זה שלא עשינו כלום עד אחת עשרה. כשכבר הגיע המדריך נשארה לנו רק שעה בערך לעבור את השיעור על שטח סבוך ואז לעשות כמה תרגולים בנושא. לפחות עשינו משהו.
בערך בשתיים עשרה התקשרו המתנדבים שהתחילו להגיע. בינתיים עברנו למטווחים כדי לאפס את הנשקים, הוחלט שאני אאפס ראשון ואעלה לדחוף את החבר'ה למעלה כדי שיחיילו אותם, יחתימו אותם על נשק וציוד ונוכל לאפס אותם עוד היום. במטווח שעשיתי התברר שהנשק שלי לא תקין, עשה מעצורים כל כדור שלישי, אז הייתי צריך גם אני להחליף נשק. עליתי למעלה, מצאתי את החבר'ה והתחלתי להריץ אותם בשרשרת ברגע שהגיעה קצינת הקישור. כבר חתמנו על ציוד כשהגיעה עוד נגלה של חבר'ה, יחד עם אלה יש לנו 19 איש, לזה כבר אפשר לקרוא מחלקה. רק בסביבות חמש הצלחנו לסיים את כל הסידורים ולהגיע למטווח כך שחוץ מחייל אחד שהייתה לו בעיה בנשק כולם הספיקו לאפס.
אכלנו ארוחת ערב במטווחים ועלינו חזרה לבסיס לעבוד קצת על תנועות לילה וכאלה דברים. חילקנו חוליות וכיתות ויצאנו לתנועות. אני הייתי על תקן סמל כך שמאחורה ראיתי שעוד יש לנו על מה לעבוד. אחרי שסיימנו הכל לא מצאנו את המג"ד בכל הבסיס. כאמור, אנחנו מחלקה גדודית ולא היה לנו מ"פ לשאול אותו מה הלו"ז למחרת. התברר שהמג"ד עובר פקודה לכניסה ללבנון, אצל המח"ט, אז החלטנו לחכות שהם יסיימו כדי שאולי נקבל מושג קלוש על מה שמתוכנן לנו. כשסוף סוף הם יצאו התברר שכל הפקודה הייתה לשווא, מפקד האוגדה חיזל"ש את העסק וחזרנו שוב לאי הודאות ההתחלתית, בה אף אחד לא יודע מה קורה ומה יהיה.
הלו"ז למחרת היה חופשי, כל פלוגה עשתה את מה שהיא צריכה בשביל להיות מוכנה. יחד עם הקצין שלי החלטנו שאנחנו צריכים חיזוק בתנועה בשטח סבוך לכן סוכם שנקום בבוקר, נעשה מסדרים על הציוד עד סביבות עשר ואחר כך נרד לשטח להתאמן, בתקווה שעד עשר נצליח לארגן מדריך לשטח סבוך, מה שלא בטוח בכלל שילך, לאור העובדה המצערת שמחר יום שישי, שכידוע מאופיין בצבא בשיתוק מוחלט של כל גורמי המפקדה שמישהו באמת זקוק להם. נראה מחר מה יהיה.

<< ליום הקודם | ליום הבא >>
לדף הבית