יום רביעי 2/8/2006
נראה לי שאם שחררו אותך וגייסו אותך שוב יש סיכוי קלוש מאוד שזה יקרה עוד פעם, כמה מזל כבר יכול להיות?! גם אמא שלי הבינה את זה, כך שכל טקס הפרידה התרחש בעוצמה מוגברת באותו בוקר.
אספתי את הטרמפיסט מאתמול בערב ויצאנו לדרך. כשהגעתי לבסיס ניגשתי לקצין שלי לשאול אם יש משהו חדש. לא היה. החיילים הגיעו בטפטופים, עד שתים עשרה בצהריים מנינו רק שמונה חיילים, מתוך מחלקה של ארבעים. מתברר שחלק נכבד מהחיילים בכלל לא קיבלו צו קריאה, הם השתחררו לא מזמן (שנתיים?!) ולא היו מוכנים לגייס אותם, בעיות ביורוקרטיות. זה היה מעצבן, חשבתי שבמלחמה אין כאלה בעיות, אבל מסתבר שהדבר היחיד שלא יכול למות במלחמה זו הביורוקרטיה. יש לנו במחלקה ארבעים איש שיכולים לעשות את העבודה אבל אנחנו נלך בסד"כ של כיתה, למה? כי איזה קצין שלישות באיזה בסיס ממוזג החליט להשאיר את הגב המזיע שלנו בלי חיפוי לאחור ובלי רתק. כמה טפסים חסרים והנה אנחנו מחלקה נכה, בלי ידיים ובלי רגליים. למזלנו המג"ד שלנו יצירתי, גם אם הצבא לא מוכן לגייס חיילים הוא תמיד יקבל בברכה מתנדבים. התחלנו להתקשר לחבר'ה ולהודיע להם שהם יכולים להתנדב, מסתמן שעוד כמה חבר'ה יצטרפו אלינו מחר. אז כן, במלחמה גם יש ביורוקרטיה, פשוט מוצאים דרכים מהירות לעקוף אותה.
ניגשנו לנגמ"שים שלנו, בשביל לקחת את הציוד שאיתו אנחנו אמורים להילחם, חיכו לנו שם שישה קיטבגים. מחלקה של ארבעים איש - שישה קיטבגים, יפה, טעות קלה בחישוב. נקווה שחיל האוויר לא עושה טעויות חישוב כאלה. ניגשנו למפ"מ להודיע על חוסר, הוא הבטיח לנו שאין לנו מה לדאוג, ישלימו לנו.
בהתחלה הרגשתי כמו בכל מילואים, כולם נפגשים, מתחבקים, אומרים שלום, מחליפים חוויות, כמה חבר'ה כבר ישבו על קפה שחור כמיטב המסורת, עד שאחד החבר'ה מהמחלקה שאל אותי מה הולך לקרות, פתאום התחלתי להרגיש אחרת. אם זה היה אימון או אפילו תעסוקה, הייתי יודע מה להגיד לו, אבל עכשיו פשוט עניתי בשלוש מילים, שלוש מילים שככל שעבר היום הבנתי שהן הולכות להפוך למוטו שלי בתקופה הקרובה: "אני לא יודע". על תשעים אחוז מהשאלות עניתי בעזרת המילים האלה, על שאלות כלליות כמו מה הצפי שלנו לימים הקרובים? או מה הולכים לעשות איתנו? אבל גם על שאלות ספציפיות לא ידעתי לענות, שאלות כמו מתי חותמים על נשקים? או איפה ישנים הלילה? ואיפה לעזאזל אפשר למצוא נייר טואלט? לא ידעתי כלום. התחלתי להבין שזה פחות או יותר ההבדל בין מלחמה לאימון, אי וודאות. זה מצחיק, הצבא מנסה לאמן אותך להתמודד במצבים של אי ודאות, כולנו עברנו שבוע מלחמה, אבל זה לא מגיע לחצי מאי הוודאות שקיימת במצב אמת. לכל שבוע, אפילו שבוע מלחמה, יש סוף שבוע, אבל מישהו יודע מתי יהיה הסוף של המלחמה?
זה היה ערב תשעה באב, אפוף במחשבות על אי ודאות החלטתי לא לצום, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר וצריך לשמור כוחות. בינתיים ניסיתי לנווט באי הסדר שהתחולל מסביב, כל הבלגן שיש בצבא בשגרה לא מגיע לקרסוליים של האנדרלמוסיה שיש בחירום. האמת שכנראה זה לא לגמרי אנדרלמוסיה, כי בסופו של יום כולנו נסענו לבסיס האימונים עם נשק וקיטבג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה