יום ראשון 13/8/2006



בחמש וחצי הערתי את החבר'ה לכוננות עם שחר, עיבינו עמדות וחיכינו לאור. כשהוא הגיע כבר לא יכולתי לחזור לישון, התחלתי להסתובב בבית לבדוק מה אנחנו יכולים לנצל לרשותנו. זה היה בית עלוב מבחינה חיצונית, לא היו רצפות ולא צבע על הקירות, לא היו רהיטים, רק כמה שטיחים, כנראה זה היה בית של פועלים או משהו, אבל מבחינתנו זה היה בית החלומות, היה בו גז, קפה, ואפילו קצת לבנה שיכלה לעזור עכשיו כשאין לנו מה לאכול. אחרי ששתינו קפה עם סיגריה, פרשתי לי איזה שטיח וניסיתי להשלים קצת שעות שינה. אחרי שעה התעוררתי לקול צעקות וצהלות שנשמעו מחדר אחר בבית, שמעתי גם מים זורמים והבנתי שככל הנראה זו הסיבה לשמחה. ניסיתי לחזור לישון אבל זה לא הלך אז קמתי להתקלח, במרפסת החיצונית של הבית נמצא בור מים אז כל המחלקה התקלחה במשפך, עשינו גם כביסה לבגדים ולגרביים כדי שיהיו לנו בגדים נקיים, לא ידענו כמה זמן נשאר שם.
זה היה תענוג לראות את האנשים שוב עם אור בעיניים, להרגיש בעצמי עם אור בעיניים, להיות במקום שבו אתה מרוצה שאתה לא חי בזבל, כמובן שיחסית לחיים נורמאליים זה עדיין נחשב שחיינו בזבל, אבל יחסית לציפיות שלנו אפשר להגיד שהיינו מרוצים. אני אמרתי באותו זמן, רק תן לי אפשרות להשתמש בפלאפון ואני מוכן להישאר פה חודשיים.
בסביבות אחת בצהריים התארגנו ליציאה, עשרה אנשים מהמחלקה שלנו ומעוד שתי מחלקות בפלוגה ג', יצאנו להביא אוכל שהצניחו בלילה על אחת השלוחות בהמשך קו הרכס שעליו ישבנו. כשהגענו לשטח ההצנחה נפתחו לנו העיניים, זה היה מחזה מגניב. איזה עשרה משטחים או יותר, מפוזרים ברחבי השטח, מחוברים ברצועות למצנחים ששכבו על הרצפה, הייתה שם כמות אוכל שמספיקה לחטיבה. המ"פ שלח כמה אנשים מהחפ"ק שלו לאבטח מסביב ואנחנו ניגשנו למשטחים והתחלנו להעמיס, לקחנו מים ושלושה קיטבגים שהיו כבדים בצורה שלא תיאמן, הבאנו איתנו אלונקה והעמסנו עליה את הקיטבגים, הבאנו גם שני תיקי גב ומנשא לבקבוקים שאלתרנו ממנשא לטילי לאו שלא הגיעו אלינו. העמסנו את הכל והתחלנו ללכת. האלונקה הייתה כבדה, כבדה מאוד, והשטח היה קשה, הוא היה מבולדר, מלא בטרסות ועד לשביל נורמאלי ציפתה לנו ירידה לא קלה על הצלע של השלוחה ועלייה לא מתונה בכלל על הצד השני של הגיאיון. זו הייתה הליכה של פחות מקילומטר אבל נראה לי שזו הייתה ההליכה הכי קשה שעשיתי בחיים, היינו עמוסים בציוד, המשקל על האלונקה לא היה מחולק טוב וגם לא הייתה התאמה בגובה של הסוחבים, כל טרסה שעברנו היא נפלה, נשארנו אחרונים בשטח כששתי המחלקות האחרות כמה מאות מטרים לפנינו. הייתי לחוץ כי אבטחה לא כל כך הייתה לנו, אם היה קורה אירוע לא היינו במצב הכי טוב בעולם, חוץ מזה שהמ"פ כל הזמן שיגע אותי בקשר, רצה לדעת איפה אנחנו ולמה לוקח לנו כל כך הרבה זמן. הייתי בין המלחציים, מצד אחד אני יודע שקשה לחבר'ה שסוחבים את האלונקה ומצד שני זה לא שייך להישאר ככה לבד בשטח, באחת הנפילות של האלונקה הכרזתי שאנחנו מוותרים על קיטבג אחד, נשאיר שני קיטבגים על האלונקה היא תהיה יותר יציבה ויהיה יותר נוח לקחת אותה. אבל החבר'ה לא הסכימו לוותר על הקיטבג, אז הודעתי שבפעם הבאה שזה קורה - מורידים קיטבג. הפעם הבאה הייתה ממש בתחילת העלייה, כולם היו שפוכים עוד לפני שהתחלנו את המאמץ האמיתי. המ"פ עשה עצירה בשביל לחכות לנו. הורדתי את הקיטבג מהאלונקה וקשרתי אותה שוב, מיניתי את אחד החבר'ה ללכת אחרון כדי שיראה שאף אחד לא נשאר בטעות בשטח ונכנסתי מתחת לאלונקה. הנגביסט שלנו לא היה מוכן להשלים עם זה שנשאיר קיטבג בשטח אז הוא פשוט העמיס אותו על הגב והתחיל ללכת, המטוליסט הלך אחריו בשביל להחליף אותו. שרדתי בערך חצי מהעלייה עד שהרגשתי שאין לי אוויר, שאני לא מסוגל יותר ללכת, למזלי אחד החבר'ה בא להחליף אותי. לקחתי ממנו את המים שהוא סחב והמשכנו ללכת. כולם התאמצו שם כמו אני לא יודע מה, הזענו כמו חזירים. בתדריך שלפני היציאה סוכם שנפגשים בבית של מחלקה 2 בשביל לחלק את האוכל בין כל המחלקות, כשהגענו לבית שלהם התחילו הצעקות, מחלקה 3 כבר הלכה לבית שלה, חיילים ממחלקות אחרות צעקו על חבר'ה מהמחלקה שלי להיכנס לבית של מחלקה 2, המ"פ אמר לי בקשר כל מיני דברים לא ברורים, קודם הוא אמר להיכנס אחר כך להמשיך, בסוף הוחלט שכל מחלקה לוקחת שני קיטבגים והולכת לבית שלה, הקיטבג השלישי שלנו היה כזכור יחד עם הנגביסט והמטוליסט שחטפו צעקות מכל הפלוגה שישאירו אותו בבית של מחלקה 2, אני הייתי אחרון אז עד שהגעתי בשביל לעשות סדר כבר היה בלאגן אטומי, בסוף צעקתי על הנגביסט להשאיר את הקיטבג, הוא כמובן היה עצבני עד כדי טירוף אבל הוא השאיר את הקיטבג ונכנסנו לבית שלנו. הצעקות נמשכו גם בתוך הבית, עצרנו את כולם ועשינו מספרי ברזל, גילינו שחסרים לנו שני חיילים שבירור קצר עם המ"פ העלה שהם בבית של מחלקה 2, סוכם שהם יחברו אלינו עם האוכל שמגיע לנו. אחרי שסידרנו הכל היה זמן להתפנות בשביל לצעוק אחד על השני, כולם היו ממורמרים, על מחלקה 2 שלא באה לקחת אוכל וכולם היו צריכים לסחוב בשבילה, על המ"פ שהלך מהר ונתן פקודות מהאולימפוס, עלי שאמרתי להשאיר את הקיטבג השלישי אחרי שכל כך התאמצו להביא אותו. לאט לאט העסק נרגע, נאמרו דברים שאף אחד לא תכנן להגיד וכולם היו מעוצבנים על כולם, לחבר'ה הייתה הרגשה שדופקים אותם בכל מקום, ועכשיו, אחרי ההליכה הסיוטית הזו, העצבים של כולנו היו רופפים למדי. אבל למזלנו הצלחנו להתגבר, אחרי שהורדנו בגדים ושתינו קצת מים, הגיעו שני החבר'ה מהבית של מחלקה 2 עם שני תיקי הגב ועם עוד קיטבג, הגענו למסקנה שלא דפקו אותנו בסופו של דבר, אה וכמובן שיש לנו כמות אוכל שיכולה להספיק לשבוע לפחות ומים בכמות מכובדת. עכשיו כולם נרגעו ואפילו התחילו קצת לצחוק. התיישבנו לארוחת צהרים שהחבר'ה שנשארו בבית הכינו, זו הייתה ארוחה טובה, אחת הטובות שאכלנו עד אותו יום, עם אורז וחתיכות לוף, עם מספיק לחם וממרח בונפורטה ואפילו מלפפונים חמוצים.
בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ"פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר, אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים. כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי"רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת? חי"רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה, אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ"פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעלייה? כשנתבשרנו שאין עלייה רצינית, יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה עושים עם הפצועים. אצל פלוגה ג' שכב פצוע של פלוגה ב' ולנו היה את בוזגלו, שאמנם החום שלו קצת ירד, אבל הוא עדיין לא היה במצב טוב. הוחלט שבוזגלו ילך עד איפה שהוא יכול וכשייגמר לו הסוס יפתחו אלונקה, את הפצוע השני ייקחו באלונקה מתחילת הדרך, הוא בכלל לא יכל ללכת. חשבתי על הביזיון הזה שוב, שאנחנו נאלצים לקחת פצועים החוצה על אלונקה כשלא ירו עלינו אפילו כדור אחד, שצה"ל הגדול לא מצליח לפנות מישהו שנקע את הרגל שישה קילומטרים מהגבול שלו, באמת שרציתי להתעצבן אבל לא יצא, הייתי יותר מידי שמח על זה שחוזרים שכל שאר הרגשות איבדו מכוחן.
חזרנו ובישרנו לחבר'ה בשורות רעות ובשורות טובות. הבשורות הרעות היו שסתם סחבנו את כל האוכל והטובות שחוזרים לארץ. כולם היו בעננים, החלטנו לקחת איתנו בכל זאת קצת אוכל וכמובן מים כי אי אפשר לדעת מה יהיה, התארגנו לתזוזה ואחר כך התיישבנו לנוח קצת עד הערב. רציתי ללכת לישון אבל הזבובים הטרידו את מנוחתי, לא הצלחתי להירדם. עכשיו כשההתרגשות הראשונית בקשר ליציאה מלבנון שככה קצת, התחילו להגיע גם מחשבות אחרות. פתאום הרגשתי מטומטם, חסר תועלת, נכנסנו וסבלנו פה בפנים ועם מה יצאנו? כלום. עדיין יש קטיושות, אנחנו יכולים לשמוע אותן, את החטופים לא החזירו וטילי נ"ט נורים על כל טנק שחושף את הגחון שלו, אז למה נכנסנו פנימה? מה באמת עשינו פה? אפילו בפצועים שלנו לא הצלחנו לטפל כמו שצריך, אני לא רוצה לדבר על כל הדו"צים ועל בעיות האספקה, למזלנו לא ירינו כדור בלחימה הזו, אבל אם היינו יורים מישהו היה מביא לנו עוד תחמושת? אוכל לא תמיד הצליחו להביא אז תחמושת היו מצליחים? שורה תחתונה, זה באמת היה שווה את זה? האמת שתמיד היו לי את המחשבות האלה אבל לא הרשיתי להן להתפרע, ידעתי שזה יכול לפגוע בי, אבל עכשיו כשהסוף מגיע שחררתי רסן והייתי ברגשות מעורבים, הרבה שמחה על זה שיוצאים מהארץ השרופה הזו, והרבה אכזבה וסימני שאלה בקשר ליכולת האמיתית שלנו, ליכולת האמיתית של צה"ל.
היציאה תוכננה לעשר בלילה, כמובן שהיינו מוכנים ובניגוד לאיחורים שבד"כ מאפיינים תנועות גדודיות עכשיו הכל דפק כמו שעון, מעניין למה. בכל זאת לא שכחנו את מסורת הגדוד והתחלנו בהליכה איטית, של עשרה מטרים תנועה שתי דקות עצירה, זה נמשך נצח אבל לאף אחד לא היה איכפת, כולם ידעו שזו הפעם האחרונה שעושים את זה. טוב, למען האמת לא היינו בטוחים מה יקרה אחרי שנצא, הייתה אופציה שעוד נחזור אבל לא רצינו לחשוב על זה. את רוב הדרך הכרתי מהתנועה הלוך כך שהיו לי נקודות מוכרות ויכולתי לדעת איפה אנחנו נמצאים, אבל לא ידעתי מה בדיוק היעד הסופי שלנו אז לא יכולתי לחשב כמה עוד נשאר. אחרי שלושה או ארבעה קילומטרים פתחנו אלונקה, בדיוק איפה שהתחילו העליות, שלא היו אמורות להיות. בוזגלו הוא לא בחור קטן, אפשר אפילו להגיד שהוא בחור גדול, ככה שהעסק לא היה קל, אבל אף אחד לא השמיע מילה. אני הרגשתי קרוע, מצד אחד רציתי להיכנס מתחת לאלונקה, זה לא כיף לראות את כולם סוחבים ואני הולך לי על פרייר, מצד שני הייתי צריך לוודא שאף אחד לא נרדם לנו בצד הדרך, כי התפקדויות ואלונקה לא הולכים ביחד. זו לא הייתה הליכה קלה, וזה היה יפה לראות איך אנשים בגילאים מבוגרים נמצאים מתחת לאלונקה בלי לצייץ.
הבלאגן חגג גם בהליכה חזרה, גדודים אחרים חתכו אותנו בלי שום הודעה מראש, לא היה ברור אם יש מפקד לכל העסק הזה אבל בקלות יכל להתפתח פה דו"צ רציני. בסופו של דבר הגענו לנקודת המפגש עם ההסעה שלנו חזרה. כל הדרך התעסקתי בניחושים מה בדיוק הולך להוביל אותנו, אכזריות לא נשמע לי הגיוני, צריך עשרות מהן בשביל להוביל גדוד, הניחוש הכי טוב שלי היה סאפרים אבל גם כאלה צריך המון בשביל להעביר גדוד. בכל מקרה מסכת הניחושים הגיעה לקיצה כשראיתי את האושקושים, פלוגה שלמה עולה על ארבעה אושקושים, זה אומר שיש ארבע נגלות, לא להיט אבל לא רע. ראשונים עלו המסייעת, עם כל הכלים הכבדים שלהם ואיתם ביחד הפצועים, שלחנו את בוזגלו עם עוד מישהו שיהיה איתו. אחרי המסייעת התחילו הבעיות, בהתחלה אמרו שתהיה עוד נגלה אחת של אושקושים שלפי התכנון היינו אמורים להיות עליה, זה היה מבאס, כבר התחלנו להריח את הסוף באוויר ופתאום העסק התחיל להתערער. עכשיו הצמידו אותנו לפלוגה ב' ולחפ"ק מג"ד, התקדמנו רגלית כדי לצמצם טווחים ובאיזשהו שלב נעצרנו, כדי לחכות להסעה. שתי הפלוגות האחרות כבר עקפו אותנו כשהגיעה ההודעה שאין עוד נגלה, כך מצאנו את עצמנו נאלצים ללכת שישה קילומטרים נוספים עד הגבול, זה כבר היה מעבר לסף של כמה אנשים ושוב חזר לו המרמור וצף על פני השטח, שוב ההרגשה שתמיד דופקים אותנו. אין ספק, זה לא היה כיף, פתאום בשנייה הכפילו לנו את ההליכה. איכשהו מצאתי את עצמי סוגר את הגדוד, מדווח למג"ד אחרון בתנועה. בחלק הזה כבר לא הלכנו כמו צבא, לאף אחד לא היה כוח, פשוט זרמנו החוצה, פרקנו כל עול, במקום התפקדויות שקטות עשינו מספרי ברזל כל עצירה, לא שני טורים ולא בטיח, כמו טיול שנתי, יציאת מצרים, הסמל שלי בטירונות היה מכנה את זה, אני חייב לציין שזה הלך הרבה יותר מהר מהחלק הקודם והמסודר. די התביישתי בעצמנו על ההליכה הזו, כאילו מה?! מבלת"מים אותנו בשש קילומטר ואנחנו מתפרקים?! יכולתי להבין למה זה קורה אבל בכל זאת התביישתי שזה קרה לנו. בשלב מסוים התחילו להגיע מאחורינו אכזריות אז פשוט הדלקתי פנס כדי שיראו אותנו. יסלחו לי הגולנצ'יקים אבל איך קיללנו אותם שם, זה היה ציר שנסעו עליו הרבה טנקים ורק"מים אז הוא היה מלא פודרה, והאלה באכזריות לא יכלו לנסוע לאט, כל אכזרית שעברה מילאה אותנו באבק, היה אפילו אחד שהגדיל לעשות והפעיל מיסוך עשן, קיללנו את גולני כמו שלא קיללנו בחיים.
זהו, רואים את השער, רואים את הסוף, את הרכבים של העיתונות שמחכים לנו שם, את האושקושים שלא הסכימו לעשות בשבילנו עוד נגלה, את האכזריות שהפכו אותנו לגושי אבק מהלכים ואת האמבולנסים של החטיבה שבאו לקחת את הפצועים שהיו באכזריות. הייתה שמחה באוויר, שמחה מעורבת בעצב, בכעס, באכזבה, אבל שמחה, לא שמחה של משהו טוב שקרה אלא שמחה של הקלה, שמחה שיש כשמשהו לא כל כך נעים מסתיים. עברנו את השער אחד אחד, בחיבוקים ונשיקות, ואז עליתי מול המג"ד בשביל להגיד את המשפט שהתאמנתי עליו מאז שמינו אותי לסגור את הגדוד.
- "קודקוד ממשנה 18",
- "רות עבור",
- "קבל, אחרון כוחותינו בארץ בשלום!"






7 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

דמעה זלגה לי מהעין.
כל הכבוד על הכוח והאופטימיות!

אנונימי אמר/ה...

דמעה זלגה מעיני.
כל הכבוד.

אנונימי אמר/ה...

היי, ריגשת אותי מאוד..
אני חיילת ונדרשתי להכין הרצאה על מלחמת לבנון השניה, והקראתי קטעים מתוך היומן שלך, על השיחה עם אמא ועל הקטע הנ"ל...

העברת צמרמורת בכל הקהל...
חזק ואמץ.

Lola Sea Myst אמר/ה...

It's touching, yet, very very annoying to think that this is how it went. embarassing even. Sorry for your guys for the neglection during and after the procedure.
I was filled with anger for you especially when i read that there was no more nagla for your soldiers.
Awful shame!

Unknown אמר/ה...

גדוד? חטיבה? מי מו מה?

יהונתן אמר/ה...

יפה ומרגש
כתיבה יפה

טל אמר/ה...

סיפור מרגש מאוד