טלפון אחרון הביתה
כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד, בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות, נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחברה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא.
בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים, זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם אז היו כאלו שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת.
מבחינה עקרונית החלטתי שאני אתייחס לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי, אבל זה לא היה פשוט, לא יכולתי להגיד לאמא שלי מפורשות שאני נכנס ללבנון, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מידי, אז בחרתי בדרך האמצע. אמרתי לה שלא תדאג אבל החל מעכשיו כל רגע יכולים להקפיץ אותנו אז יכול להיות שהיא תתקשר והפלאפון יהיה סגור. אמא שלי מיד הבינה. זו הייתה שיחה קשה, אחת הקשות שעשיתי. עמדתי שם ברחבה של האוהלים עם דמעות בעיניים, מסביב היו עוד אנשים, כל אחד מנסה לתפוס את הפינה שלו ולהשיג מינימום פרטיות בהמולה שהייתה מסביב, כולם עם הפלאפון צמוד בכוח לאוזן, מעין שאיפה ילדותית משהו להיות הכי קרובים שאפשר. ניסיתי להישמע חזק ורגוע כדי לא לגרום לאמא שלי לדאגת יתר. הייתה אווירה של פרידה באוויר, של הליכה לקראת הלא נודע והמסוכן, המון תחושות שלא קל להתמודד איתן, זה עמד באוויר, ההרגשה הזו שיכול להיות שזו השיחה האחרונה שלנו, לא דיברנו על זה בקול אבל זה היה שם. מבחינה מילולית זו שיחה מאוד מוזרה, מה אומרים בשיחה כזו? כמה פעמים אפשר להגיד "תשמור על עצמך"? כל מה שרציתי להגיד נראה פתאום לא קשור, לא שייך, נשארתי ללא מילים, מאזין בשקט לנשימות מהצד השני. הסיפור חזר על עצמו עם אבא שלי, הוא ברך אותי ונפרדנו. כמה דקות אחרי עוד הייתה לי הרגשה של משהו קשה כזה בגרון שעומד להתפוצץ כל רגע. רציתי להתקשר לכמה חברים, אבל אחרי ההרגשה בשיחה עם ההורים החלטתי לחסוך את זה מהם, מה גם שלא כל כך היה לי זמן.
בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים, זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם אז היו כאלו שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת.
מבחינה עקרונית החלטתי שאני אתייחס לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי, אבל זה לא היה פשוט, לא יכולתי להגיד לאמא שלי מפורשות שאני נכנס ללבנון, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מידי, אז בחרתי בדרך האמצע. אמרתי לה שלא תדאג אבל החל מעכשיו כל רגע יכולים להקפיץ אותנו אז יכול להיות שהיא תתקשר והפלאפון יהיה סגור. אמא שלי מיד הבינה. זו הייתה שיחה קשה, אחת הקשות שעשיתי. עמדתי שם ברחבה של האוהלים עם דמעות בעיניים, מסביב היו עוד אנשים, כל אחד מנסה לתפוס את הפינה שלו ולהשיג מינימום פרטיות בהמולה שהייתה מסביב, כולם עם הפלאפון צמוד בכוח לאוזן, מעין שאיפה ילדותית משהו להיות הכי קרובים שאפשר. ניסיתי להישמע חזק ורגוע כדי לא לגרום לאמא שלי לדאגת יתר. הייתה אווירה של פרידה באוויר, של הליכה לקראת הלא נודע והמסוכן, המון תחושות שלא קל להתמודד איתן, זה עמד באוויר, ההרגשה הזו שיכול להיות שזו השיחה האחרונה שלנו, לא דיברנו על זה בקול אבל זה היה שם. מבחינה מילולית זו שיחה מאוד מוזרה, מה אומרים בשיחה כזו? כמה פעמים אפשר להגיד "תשמור על עצמך"? כל מה שרציתי להגיד נראה פתאום לא קשור, לא שייך, נשארתי ללא מילים, מאזין בשקט לנשימות מהצד השני. הסיפור חזר על עצמו עם אבא שלי, הוא ברך אותי ונפרדנו. כמה דקות אחרי עוד הייתה לי הרגשה של משהו קשה כזה בגרון שעומד להתפוצץ כל רגע. רציתי להתקשר לכמה חברים, אבל אחרי ההרגשה בשיחה עם ההורים החלטתי לחסוך את זה מהם, מה גם שלא כל כך היה לי זמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה