הצבא צועד על קיבתו
כולם התעוררו סופית באזור שמונה בבוקר וישבנו שוב בסלון בוהים אחד בשני ומקללים את חיל האוויר הפחדן על זה שאין לנו מה לאכול. העברנו צנצנת של דבש בין כולם, כל אחד ליקק כפית, לפחות יהיו לנו אנרגיות, אמנם נשאר רעבים אבל לא נמות. עכשיו התחזק הלחץ על ירון, לחץ שהתחיל עוד אתמול, לחזור לבית הקודם ולהביא משם את שק האורז ששכב ללא שימוש במטבח, הוא הלך לנסות לבקש אישור לזה מהמ"פ. שוב עלו רגשות של תסכול ומרמור על כל מה שרק אפשר, חלקן מוצדקות וחלקן לא. האוכל היה נושא שחזר בשיחה ללא הרף, אני אישית הרגשתי על הפנים בגלל הקטע הזה, עם הרעב נסתדר, נשיג כבר משהו לאכול, זה לא שאנחנו במדבר, אבל כשחושבים קצת מעבר, על המשמעות של הדברים, אז מגלים שמשהו פה קצת רקוב. זה מכניס קצת פרופורציות לגבי הלחימה שלנו פה, לגבי צה"ל הגדול והבלתי מנוצח שלא מצליח להכניס אוכל שני קילומטרים אוויריים מהגבול. לא אמרתי את זה בקול אבל כל הזמן חשבתי לעצמי מה אם היינו יותר רחוקים? מה אם זו הייתה מלחמה אמיתית? אם באמת היינו יורים, מאיפה הייתה לנו תחמושת? זה היה עוד נושא. ישבנו כל הזמן במבנים ולא עשינו כלום, איפה צה"ל ההתקפי? היוזם? ואנשים מתחילים לשאול שאלות, בשביל מה באתי לפה? איך העובדה שאני פה, מחכה שסאגר יתפוצץ על הקיר המערבי, תעזור להפסיק את הקטיושות ולהחזיר את החטופים הביתה? ככה אנחנו הולכים לפרק את החיזבללה מנשקו?
בסביבות 11 בבוקר קראו לנו להגיע לקחת אוכל, מסתבר שבסוף הגיעו בשביל הגדוד כמה קיטבגים יחד עם הטנקים שבדרום א-טייבה, הקיטבגים חולקו ונקראנו לקחת את חלקנו. יצאנו למשימת האיכות של מעבר לבית השכן, משהו כמו עשרה לוחמים. בדרך חזור כמובן שעברנו בבית הקודם שלנו, לקחנו אורז וקטפנו כמה עגבניות מהגינה.
האמת זה מצחיק, כשחזרנו לארץ שמענו בחדשות על החיילים ש"נאלצו" לבזוז בתים של מקומיים בשביל לאכול, נאלצו לבזוז! האמת היא שהמחשבה של ביזה או משהו כזה בכלל לא עברה לנו בראש, אחרי שאתה חי יום אחד באי ודאות לגבי אם יהיה לך מה לאכול מחר או לא השאלות האלו פשוט לא רלוונטיות, אתה במלחמה ואתה רוצה לאכול כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, מצחיק להסתכל על זה כאילו מישהו נפגע מזה שהוא "נאלץ לבזוז", הביזה ממש לא הפריעה לנו, היינו יותר מוטרדים מאם בשק יש מספיק אורז לכל המלחמה ואם יש לנו מספיק שמן בשביל לבשל את האורז הזה. למרות שבסיטואציה הנוכחית היה לנו מספיק אוכל, בדיוק קיבלנו קיטבג מלא בשימורים ואבקת במבה, זה כינוי למה שנשאר מבמבה ששמים אותה בקיטבג מלא קופסאות שימורים, בכל זאת לא התלבטנו לרגע אם ל"בזוז" את האורז או לא, כל כך חזקה היא התחושה של חוסר הוודאות, הניסיון להימנע ממנה מעלים כמעט את כל התחושות אחרות. היה לנו ברור שכל עוד יש לנו אפשרות לבשל אוכל נעשה את זה אפילו אם יש לנו אוכל צבאי, כי מי יודע מתי תהיה האספקה הבאה?
חזרנו לנו למבנה שלנו, וג'וני התחיל לעבוד על ארוחת צהריים. בינתיים נשנשו כמה ממתקים שהיו בקיטבגים, עוד תופעה מדהימה. זה כיף לאכול פתאום ביסלי ולשתות שוקו באמצע המלחמה, בדיוק במקום שאתה לא מצפה לזה, אבל דחילק זה מה שאנחנו צריכים? אתה מביא לאנשים משהו לאכול, תביא אוכל לא בלבולי מוח, לא חבל על המקום? מה אם היינו צריכים לעזוב באותו לילה? היינו סוחבים איתנו קופסאות של שוקו? הייתה הרגשה שאיפשהו שם מאחורה לא מבינים מה אנחנו צריכים וסתם דוחפים לנו דברים, עד שמגיע משהו מסתבר שחצי ממנו לא מתאים לצרכים שלנו.
בסביבות 11 בבוקר קראו לנו להגיע לקחת אוכל, מסתבר שבסוף הגיעו בשביל הגדוד כמה קיטבגים יחד עם הטנקים שבדרום א-טייבה, הקיטבגים חולקו ונקראנו לקחת את חלקנו. יצאנו למשימת האיכות של מעבר לבית השכן, משהו כמו עשרה לוחמים. בדרך חזור כמובן שעברנו בבית הקודם שלנו, לקחנו אורז וקטפנו כמה עגבניות מהגינה.
האמת זה מצחיק, כשחזרנו לארץ שמענו בחדשות על החיילים ש"נאלצו" לבזוז בתים של מקומיים בשביל לאכול, נאלצו לבזוז! האמת היא שהמחשבה של ביזה או משהו כזה בכלל לא עברה לנו בראש, אחרי שאתה חי יום אחד באי ודאות לגבי אם יהיה לך מה לאכול מחר או לא השאלות האלו פשוט לא רלוונטיות, אתה במלחמה ואתה רוצה לאכול כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, מצחיק להסתכל על זה כאילו מישהו נפגע מזה שהוא "נאלץ לבזוז", הביזה ממש לא הפריעה לנו, היינו יותר מוטרדים מאם בשק יש מספיק אורז לכל המלחמה ואם יש לנו מספיק שמן בשביל לבשל את האורז הזה. למרות שבסיטואציה הנוכחית היה לנו מספיק אוכל, בדיוק קיבלנו קיטבג מלא בשימורים ואבקת במבה, זה כינוי למה שנשאר מבמבה ששמים אותה בקיטבג מלא קופסאות שימורים, בכל זאת לא התלבטנו לרגע אם ל"בזוז" את האורז או לא, כל כך חזקה היא התחושה של חוסר הוודאות, הניסיון להימנע ממנה מעלים כמעט את כל התחושות אחרות. היה לנו ברור שכל עוד יש לנו אפשרות לבשל אוכל נעשה את זה אפילו אם יש לנו אוכל צבאי, כי מי יודע מתי תהיה האספקה הבאה?
חזרנו לנו למבנה שלנו, וג'וני התחיל לעבוד על ארוחת צהריים. בינתיים נשנשו כמה ממתקים שהיו בקיטבגים, עוד תופעה מדהימה. זה כיף לאכול פתאום ביסלי ולשתות שוקו באמצע המלחמה, בדיוק במקום שאתה לא מצפה לזה, אבל דחילק זה מה שאנחנו צריכים? אתה מביא לאנשים משהו לאכול, תביא אוכל לא בלבולי מוח, לא חבל על המקום? מה אם היינו צריכים לעזוב באותו לילה? היינו סוחבים איתנו קופסאות של שוקו? הייתה הרגשה שאיפשהו שם מאחורה לא מבינים מה אנחנו צריכים וסתם דוחפים לנו דברים, עד שמגיע משהו מסתבר שחצי ממנו לא מתאים לצרכים שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה