שקט, יורים!
בסביבות השעה שש זה כבר לא היה נחמד. מישהו דיווח בקשר שיורים עליו, הוא חושב שזה טילים, ויש לו נפגעים בבית, הוא אומר שממשיכים לירות עליו מדרום. זו הרגשה לא נעימה לשמוע שיש נפגעים בקשר, זה חוסר אונים כזה, אתה יודע שמישהו מהכוחות שמסביבך נפגע ואין לך אישית מה לעשות חוץ מלהיות שקט ורציני, אפילו עצוב, למרות שאני לא מכיר את האנשים האלו, בכל זאת, לשמוע את הדיווחים בצורה ישירה, לשמוע את הצעקות והירי שברקע, את הפקודות של מפקד הכוח ולנסות לדמיין מה בדיוק הולך שם, הרגשתי מין שיתוק כזה, כל מה שיש לי לעשות זה לקוות שהם יצליחו לזהות ולטפל במקורות האש. בהתחלה הם ירו סתם לכל הכיוונים, אחרי זה הם חדלו כשהבינו שאף אחד לא מזהה מאיפה יורים עליהם. בקשר השני של החפ"ק שומעים טנק שמזהה מטרות ויורה.
המח"ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו"צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו"צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים, אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר. אבל העסק נהיה יותר גרוע כשהתחלתי לשמוע את הצעקות של המח"ט. בשנייה שהוא הבין שזה דו"צ הוא נתן פקודה לקשר שלו שידאג לו לקשר עם המ"פ של הטנקים, קראו לו פתיל בקשר. אחרי כמה שניות שהקשר לא הצליח להגיע לתדר הנכון, הוא התחיל לחטוף צעקות, "אתה מוכן להביא לי כבר את פתיל!", ואח"כ "מה קורה פה! למה עדיין אין לי את פתיל?!", הבנתי שהצעקות זה לא משהו אישי כלפי הקשר, כל הלחץ שאני הייתי בו ותחושת החוסר אונים הם כאין ואפס לעומת מה שעבר על המח"ט שכל הגזרה באחריותו, לא פלא שהוא צועק. אבל זה לא הדבר היחיד שהוא צעק, גם אחרי שהקשר שלו הצליח להשיג את פתיל, אף אחד לא ענה, שמעתי את המח"ט צורח בקשר: "פתיל כאן קודקוד קדוש. עבור!" אין תשובה, "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש!" עדיין אין תשובה, אחרי כמה שניות בטון הרבה יותר חמור: "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש אתם יורים על כוחותינו חדל אש, חדל אש מיד!" כלום, אף אחד לא עונה, אף אחד לא מגיב, עכשיו חוסר האונים עולה לרמות שלא יאמנו, אפילו אני התחלתי להתעצבן, יושבים להם כמה חברה בטנק, יורים על כוחותינו ולא מאזינים לקשר, אף אחד, פלוגה שלמה אף אחד לא מאזין לקשר, זה מתסכל, זה מעצבן, זה חסר היגיון. הבית שיורים עליו כבר מדווח שיש לו הרוג. בסופו של דבר הטלפון המוצפן הציל את העסק, המח"ט הצליח לתפוס את מג"ד הטנקים והוא חדל את הטנק. כולם בבית היו בשקט מוחלט. אף אחד לא הוציא מילה. מה אפשר להגיד בכזה מצב? פתאום כל מה שעברנו עד עכשיו מתגמד, רואים את הצדדים הממש מכוערים של המלחמה, הרוגים, פצועים, לא נעים בכלל.
אחרי שהמבצע לחדול את הטנק הצליח, התחיל מבצע חילוץ הנפגעים מהשטח. זה היה ביום, וזה הפך את העסק להרבה יותר מסובך, בעיקר כי יש חשש מטילי נ"מ שיפגעו במסוק. היה יפה לראות שכל העצבים שהיו למח"ט כשהוא ניסה ליצור קשר עם הטנק, נעלמו, הוא ניהל את החילוץ בקור רוח מדהים, כאילו לא נהרג לו חייל בדו"צ לפני שנייה, הכל תקתק, ישר נפתחה מפה והוחלט על מנחת שיהיה הכי קרוב שאפשר לכוחות ועדיין מאובטח למסוק, במקביל המח"ט העביר הוראות לקש"א איפה הוא רוצה עשן לחילוץ של תותחנים, אחד אחר מהחפ"ק כבר היה בקשר עם חיל האוויר בשביל להזניק מסוק, נקבעו לוחות זמנים והתחילו עבודה.
המח"ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו"צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו"צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים, אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר. אבל העסק נהיה יותר גרוע כשהתחלתי לשמוע את הצעקות של המח"ט. בשנייה שהוא הבין שזה דו"צ הוא נתן פקודה לקשר שלו שידאג לו לקשר עם המ"פ של הטנקים, קראו לו פתיל בקשר. אחרי כמה שניות שהקשר לא הצליח להגיע לתדר הנכון, הוא התחיל לחטוף צעקות, "אתה מוכן להביא לי כבר את פתיל!", ואח"כ "מה קורה פה! למה עדיין אין לי את פתיל?!", הבנתי שהצעקות זה לא משהו אישי כלפי הקשר, כל הלחץ שאני הייתי בו ותחושת החוסר אונים הם כאין ואפס לעומת מה שעבר על המח"ט שכל הגזרה באחריותו, לא פלא שהוא צועק. אבל זה לא הדבר היחיד שהוא צעק, גם אחרי שהקשר שלו הצליח להשיג את פתיל, אף אחד לא ענה, שמעתי את המח"ט צורח בקשר: "פתיל כאן קודקוד קדוש. עבור!" אין תשובה, "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש!" עדיין אין תשובה, אחרי כמה שניות בטון הרבה יותר חמור: "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש אתם יורים על כוחותינו חדל אש, חדל אש מיד!" כלום, אף אחד לא עונה, אף אחד לא מגיב, עכשיו חוסר האונים עולה לרמות שלא יאמנו, אפילו אני התחלתי להתעצבן, יושבים להם כמה חברה בטנק, יורים על כוחותינו ולא מאזינים לקשר, אף אחד, פלוגה שלמה אף אחד לא מאזין לקשר, זה מתסכל, זה מעצבן, זה חסר היגיון. הבית שיורים עליו כבר מדווח שיש לו הרוג. בסופו של דבר הטלפון המוצפן הציל את העסק, המח"ט הצליח לתפוס את מג"ד הטנקים והוא חדל את הטנק. כולם בבית היו בשקט מוחלט. אף אחד לא הוציא מילה. מה אפשר להגיד בכזה מצב? פתאום כל מה שעברנו עד עכשיו מתגמד, רואים את הצדדים הממש מכוערים של המלחמה, הרוגים, פצועים, לא נעים בכלל.
אחרי שהמבצע לחדול את הטנק הצליח, התחיל מבצע חילוץ הנפגעים מהשטח. זה היה ביום, וזה הפך את העסק להרבה יותר מסובך, בעיקר כי יש חשש מטילי נ"מ שיפגעו במסוק. היה יפה לראות שכל העצבים שהיו למח"ט כשהוא ניסה ליצור קשר עם הטנק, נעלמו, הוא ניהל את החילוץ בקור רוח מדהים, כאילו לא נהרג לו חייל בדו"צ לפני שנייה, הכל תקתק, ישר נפתחה מפה והוחלט על מנחת שיהיה הכי קרוב שאפשר לכוחות ועדיין מאובטח למסוק, במקביל המח"ט העביר הוראות לקש"א איפה הוא רוצה עשן לחילוץ של תותחנים, אחד אחר מהחפ"ק כבר היה בקשר עם חיל האוויר בשביל להזניק מסוק, נקבעו לוחות זמנים והתחילו עבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה