אימת המלחמה
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בהפתעה. בפעם הראשונה לא הבנו מה בדיוק עבר אותנו, לא שהיה לנו סיכוי. התעוררנו מהרעש, רעש של שריקה, שריקה קרובה וחזקה, ממש מעל לראש שלנו. כל אחד רץ ישר לאפוד שלו, היה בלאגן לרגע עד שכולם התאפסו, מישהו שאל, או יותר נכון צעק, "מה זה היה?" ואז הגיעה התשובה מחלק אחר בבית: "סאגר!"
נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט"ק פחד
מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס"ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה "סאגר סאגר!", מורידים את הראש, מעקמים את הפה ומחכים לשמוע את הפגיעה בקיר של הבית. ואז שומעים את השריקה, את העוצמה שעוברת מעל לראש, ונושמים לרווחה, החארות פספסו עוד אחד. עדיף כבר לא לדעת, עדיף לשמוע ישר את השריקה, או את הבום על הקיר של הבית ממילא אי אפשר לעשות כלום אז לפחות אם זה שריקה הרווחנו כמה שניות של חוסר דאגה.
אם זה היה סרט אמריקאי, אז זה היה השלב שבו רואים פלאשבקים של הגיבור, תמונות שלו מהעבר, בספרים היו קוראים לזה כל החיים עברו לפניו ברגע, אבל לא היינו בסרט, היינו בחיים האמיתיים ומשום מה זה לא קרה, לא היה פחד מוות באוויר למרות שכשחשבתי על זה יותר מאוחר ידעתי שכן היה צריך להיות. זה לא שאני גיבור או מאצ'ו שלא רואה את הפחד ממטר, היו לי תחושות של חוסר אונים ושל ציפייה כזו שהכל יגמר, אבל לא היה פחד, לא כמו שאני מכיר פחד, היה פחד רציונאלי כזה, ישבתי לי שם עם קסדה על הראש ולבוש בשכפ"ץ חשבתי לעצמי עכשיו אתה אמור לפחד אבל ההרגשה לא הגיעה. לא ברור לי למה זה קרה יכול להיות שיש איזו חסימה רגשית כזו שלא אפשרה לי לפחד, אולי זה לא היה מספיק מוחשי, אולי זה פשוט נאיביות כזו, אתה משכנע את עצמך ש"לי זה לא יקרה".
אחרי הטיל השלישי כבר הבנתי שמשהו דפוק, לא יכול להיות שהם יורים עלינו ומפספסים כל כך הרבה טילים, הם לא כאלו גרועים, עד שבקשר של הפלס"ר, שהאזינו על החטיבתי, שמענו שיורים על הטנק שנתקע מדרום אלינו. הלחץ קצת ירד אבל עדיין לא הרגשנו בטוחים לגמרי, זה עדיין לא אומר שוויתרו לנו. אחרי הטיל הרביעי אנשים כבר חזרו לישון, ובצדק, לא היה שם דבר אחר לעשות, חלק אפילו הורידו קסדות ושכפ"צים, אצלי התעורר משום מה דחף לא ברור לראות את הדבר הזה, את המקור של השריקה. הלכתי לעמדה הצפונית וישבתי שם עם ההוא שבדיוק שמר, הוא הראה לי מאיפה נורו הטילים וחיכינו לראות את כדור האש מתקרב לעברנו. לא ברור לי למה רציתי לראות את זה, יכול להיות שזה נבע ממאצ'ואיזים ילדותי כזה שאני אוכל להגיד אחרי זה ראיתי את הסאגר נורה לכיוון שלי, יכול להיות שסתם מתוך סקרנות או צורך לעודד את השומר בעמדה שלא יכל לעזוב אותה, בכל אופן לא חשבתי על זה שמסוכן שם או משהו פשוט רציתי לראות אז הלכתי לראות, באופן מוזר הפחד לא היה שם. כמובן שלא הצלחתי לראות, בדיוק כשהם ירו את הטיל החמישי הייתי במסדרון במעבר בין עמדה לעמדה ואחר כך הם עשו איזשהי הפוגה.
באותו לילה הפלס"רניקים הרוויחו את לחמם. הם זיהו את הבית שממנו ירו את הטילים. בכל זמן הירי הם עבדו קשה להוציא עשר ספרות ולטווח את הארטילריה על הנקודה. אבל ארטילריה זה מה שנקרא נשק סטטיסטי, הסיכוי שהיא תפגע בדיוק במטרה הוא קטן, והם ידעו את זה, המחבלים, כך שלמרות הירי הארטילרי הסאגרים לא הפסיקו, לוחמי הצבא האירני לשחרור לבנון פשוט דילגו את העמדה שלהם מבית לבית, כל פעם ירו ממקום אחר, באותו איזור אמנם, אבל הארטילריה לא הצליחה לפגוע בהם. הזמינו גם את חיל האוויר לחגיגה, הוא הגיע מאוחר, בערך שעתיים אחרי שהתחיל הירי, והוריד כמה פגזים טובים על הבתים שמהם נורו הטילים. שעה וחצי אחרי שחיל האוויר סיים את הכתישה של הכפר עברו מעלינו עוד שני טילים. מאותם בתים ביחמר, בזבוז זמן, חבל שלא אישרו מסוק שהיה יורה בהם בזמן אמת, לא שעה אחרי שהם התחפרו בבונקר שלהם עם נרגילה וקפה שחור חזק.
היה מוזר לראות את ההבדל בין ההתקפה השניה לראשונה. בהתקפה הראשונה כולם התעוררו שמו קסדות ושכפ"צים, ישבנו ביחד וקיללנו את כל העולם, ספרנו את הסאגרים שעוברים לנו מעל לראש ובכינו על זה שאנחנו עדין נמצאים בבית הזה. בהתקפה השניה, של שני הטילים האחרונים, חצי מהאנשים בכלל לא התעוררו מהצעקה "סאגר!", וחצי ממי שכן התעורר פשוט הסתובב לצד השני והמשיך לישון כאילו לא קרה כלום. מפתיע לראות איך אנשים מסתגלים מהר לכל מצב, אפילו למצב שהם נמצאים בסכנת חיים. הטילים אמנם עברו מעלינו אבל לאף אחד לא הייתה הבטחה שהם לא יוכלו לפגוע בנו, אבל בכל זאת החיים ממשיכים וצריך לישון, למה שאני יקום בארבע בבוקר בשביל לשים שכפ"ץ? מה קרה? מלחמה? אם הטיל לא יפגע בבית אז סבבה, אם הוא יפגע ממילא זה לא יעזור, אז למה?
נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט"ק פחד
מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס"ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה "סאגר סאגר!", מורידים את הראש, מעקמים את הפה ומחכים לשמוע את הפגיעה בקיר של הבית. ואז שומעים את השריקה, את העוצמה שעוברת מעל לראש, ונושמים לרווחה, החארות פספסו עוד אחד. עדיף כבר לא לדעת, עדיף לשמוע ישר את השריקה, או את הבום על הקיר של הבית ממילא אי אפשר לעשות כלום אז לפחות אם זה שריקה הרווחנו כמה שניות של חוסר דאגה.
אם זה היה סרט אמריקאי, אז זה היה השלב שבו רואים פלאשבקים של הגיבור, תמונות שלו מהעבר, בספרים היו קוראים לזה כל החיים עברו לפניו ברגע, אבל לא היינו בסרט, היינו בחיים האמיתיים ומשום מה זה לא קרה, לא היה פחד מוות באוויר למרות שכשחשבתי על זה יותר מאוחר ידעתי שכן היה צריך להיות. זה לא שאני גיבור או מאצ'ו שלא רואה את הפחד ממטר, היו לי תחושות של חוסר אונים ושל ציפייה כזו שהכל יגמר, אבל לא היה פחד, לא כמו שאני מכיר פחד, היה פחד רציונאלי כזה, ישבתי לי שם עם קסדה על הראש ולבוש בשכפ"ץ חשבתי לעצמי עכשיו אתה אמור לפחד אבל ההרגשה לא הגיעה. לא ברור לי למה זה קרה יכול להיות שיש איזו חסימה רגשית כזו שלא אפשרה לי לפחד, אולי זה לא היה מספיק מוחשי, אולי זה פשוט נאיביות כזו, אתה משכנע את עצמך ש"לי זה לא יקרה".
אחרי הטיל השלישי כבר הבנתי שמשהו דפוק, לא יכול להיות שהם יורים עלינו ומפספסים כל כך הרבה טילים, הם לא כאלו גרועים, עד שבקשר של הפלס"ר, שהאזינו על החטיבתי, שמענו שיורים על הטנק שנתקע מדרום אלינו. הלחץ קצת ירד אבל עדיין לא הרגשנו בטוחים לגמרי, זה עדיין לא אומר שוויתרו לנו. אחרי הטיל הרביעי אנשים כבר חזרו לישון, ובצדק, לא היה שם דבר אחר לעשות, חלק אפילו הורידו קסדות ושכפ"צים, אצלי התעורר משום מה דחף לא ברור לראות את הדבר הזה, את המקור של השריקה. הלכתי לעמדה הצפונית וישבתי שם עם ההוא שבדיוק שמר, הוא הראה לי מאיפה נורו הטילים וחיכינו לראות את כדור האש מתקרב לעברנו. לא ברור לי למה רציתי לראות את זה, יכול להיות שזה נבע ממאצ'ואיזים ילדותי כזה שאני אוכל להגיד אחרי זה ראיתי את הסאגר נורה לכיוון שלי, יכול להיות שסתם מתוך סקרנות או צורך לעודד את השומר בעמדה שלא יכל לעזוב אותה, בכל אופן לא חשבתי על זה שמסוכן שם או משהו פשוט רציתי לראות אז הלכתי לראות, באופן מוזר הפחד לא היה שם. כמובן שלא הצלחתי לראות, בדיוק כשהם ירו את הטיל החמישי הייתי במסדרון במעבר בין עמדה לעמדה ואחר כך הם עשו איזשהי הפוגה.
באותו לילה הפלס"רניקים הרוויחו את לחמם. הם זיהו את הבית שממנו ירו את הטילים. בכל זמן הירי הם עבדו קשה להוציא עשר ספרות ולטווח את הארטילריה על הנקודה. אבל ארטילריה זה מה שנקרא נשק סטטיסטי, הסיכוי שהיא תפגע בדיוק במטרה הוא קטן, והם ידעו את זה, המחבלים, כך שלמרות הירי הארטילרי הסאגרים לא הפסיקו, לוחמי הצבא האירני לשחרור לבנון פשוט דילגו את העמדה שלהם מבית לבית, כל פעם ירו ממקום אחר, באותו איזור אמנם, אבל הארטילריה לא הצליחה לפגוע בהם. הזמינו גם את חיל האוויר לחגיגה, הוא הגיע מאוחר, בערך שעתיים אחרי שהתחיל הירי, והוריד כמה פגזים טובים על הבתים שמהם נורו הטילים. שעה וחצי אחרי שחיל האוויר סיים את הכתישה של הכפר עברו מעלינו עוד שני טילים. מאותם בתים ביחמר, בזבוז זמן, חבל שלא אישרו מסוק שהיה יורה בהם בזמן אמת, לא שעה אחרי שהם התחפרו בבונקר שלהם עם נרגילה וקפה שחור חזק.
היה מוזר לראות את ההבדל בין ההתקפה השניה לראשונה. בהתקפה הראשונה כולם התעוררו שמו קסדות ושכפ"צים, ישבנו ביחד וקיללנו את כל העולם, ספרנו את הסאגרים שעוברים לנו מעל לראש ובכינו על זה שאנחנו עדין נמצאים בבית הזה. בהתקפה השניה, של שני הטילים האחרונים, חצי מהאנשים בכלל לא התעוררו מהצעקה "סאגר!", וחצי ממי שכן התעורר פשוט הסתובב לצד השני והמשיך לישון כאילו לא קרה כלום. מפתיע לראות איך אנשים מסתגלים מהר לכל מצב, אפילו למצב שהם נמצאים בסכנת חיים. הטילים אמנם עברו מעלינו אבל לאף אחד לא הייתה הבטחה שהם לא יוכלו לפגוע בנו, אבל בכל זאת החיים ממשיכים וצריך לישון, למה שאני יקום בארבע בבוקר בשביל לשים שכפ"ץ? מה קרה? מלחמה? אם הטיל לא יפגע בבית אז סבבה, אם הוא יפגע ממילא זה לא יעזור, אז למה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה