No Way Out
בשעות אחרי הצהריים מישהו הזכיר לי שאנחנו ביום שישי. קיבלתי שוק, אשכרה לא שמתי לב, זה מדהים איך הימים מאבדים משמעות, הייתי צריך לעשות באצבעות בשביל לגלות שהוא צודק והיום אכן יום שישי. כל יום פה דומה לזה שלפניו, לא יודעים מה קורה ולמשך כמה זמן זה יקרה. גם אין לאן לשאוף, זה לא שבשבת נחים, עושים אותו דבר. זה גם לא שיודעים שעוד כך וכך זמן הולכים הביתה, לא ידוע מתי כל זה יגמר. אין משמעות לזמן, הוא מאבד מערכו, אין הבדל בין הימים ולכן לא שמים לב כמה מהם עברו. האמת שכשכבר יודעים איזה יום היום אז יש הבדל, בהרגשה. זה סיפור אחד להיות במלחמה ביום שלישי וסיפור אחר לגמרי להיות במלחמה ביום שישי. ביום שישי האלטרנטיבות הרבה יותר אטרקטיביות אז להיות בחור שהיינו בו עושה הרגשה רעה. יום שישי אחרי הצהריים, לפחות אצלי, זה זמן מיוחד, הזמן שלפני כניסת שבת, זמן שנרגעים מכל השבוע, מסדרים דברים אחרונים ומחכים להרגשה הרצינית הזו של ערב שבת.
בדרך כלל יום שישי מרגיש אחרת, אבל לא באותו יום שישי. באותו יום הרגשתי חרא על זה שאני לא מרגיש. על זה שאני נמצא במקום העלוב הזה ואפילו לחשוב כמו שצריך אני לא יכול, כי שום דבר לא מצליח להוציא מהראש את הכאן ועכשיו, אין סיכוי להתנתק, אין סיכוי להגיע למקום אחר, אפילו לא בדמיון. גם כשעוצמים את העיניים שומעים את ההדים של הפיצוצים מכל כיוון, גם אם סותמים את האוזניים, מישהו כבר ידרוך עליך. אין לאן לברוח, אין פרטיות, אין מקום אחר, הכל כאן ועכשיו.
כנראה בגלל זה נהניתי כל כך מהסיפור על היפני ונהג האוטובוס. הפתיע אותי שזה עניין אותי, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להתעניין במישהו שיישב מולי ויספר סיפור, לא איזה משהו יותר מידי עמוק ובעל מסר שכלי, פשוט סיפור, חשבתי שזה נגמר, שזה שייך לשעת סיפור בגן, אבל מסתבר שזה עושה את העבודה. איכשהו מצאתי את עצמי מצטרף לסיפור כזה שאחד החברה סיפר. לא הכרתי אותו, הכרתי רק את אלו שהוא סיפר להם, שני חברה שהיו חיילים שלי כשהייתי מ"כ, הצטרפתי, בהתחלה מתוך סקרנות, אחר כך אפילו התחלתי ליהנות. ההוא שסיפר את הסיפור גם המציא אותו וכנראה בגלל זה הוא סיפר אותו כל כך יפה, הוא הכיר את כל הפרטים הקטנים. איכשהו זה עבד לו, הוא הצליח במשהו להוציא אותי מההרגשה, הוא הצליח לתאר עולם אחר, עולם שבו אפילו לשנייה שכחתי איפה אני נמצא עכשיו, מצאתי את עצמי שוכח את הזבל שיש מסביב, את השעמום, את הריח המצחין של אנשים שהלכו כמה קילומטרים טובים ולא התקלחו כמה ימים טובים, את הירוק המאובק, עם הפסים השחורים מהירידות במקום בתוך שדות שרופים, שנמצא בכל מקום, את הרעש של הקשר, שלפעמים חזק מידי ולפעמים חלש מידי, את הניצנים של הרעב שמתחילים להרגיש, רעב גופני ונפשי, רעב למשהו אחר.
בדרך כלל יום שישי מרגיש אחרת, אבל לא באותו יום שישי. באותו יום הרגשתי חרא על זה שאני לא מרגיש. על זה שאני נמצא במקום העלוב הזה ואפילו לחשוב כמו שצריך אני לא יכול, כי שום דבר לא מצליח להוציא מהראש את הכאן ועכשיו, אין סיכוי להתנתק, אין סיכוי להגיע למקום אחר, אפילו לא בדמיון. גם כשעוצמים את העיניים שומעים את ההדים של הפיצוצים מכל כיוון, גם אם סותמים את האוזניים, מישהו כבר ידרוך עליך. אין לאן לברוח, אין פרטיות, אין מקום אחר, הכל כאן ועכשיו.
כנראה בגלל זה נהניתי כל כך מהסיפור על היפני ונהג האוטובוס. הפתיע אותי שזה עניין אותי, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להתעניין במישהו שיישב מולי ויספר סיפור, לא איזה משהו יותר מידי עמוק ובעל מסר שכלי, פשוט סיפור, חשבתי שזה נגמר, שזה שייך לשעת סיפור בגן, אבל מסתבר שזה עושה את העבודה. איכשהו מצאתי את עצמי מצטרף לסיפור כזה שאחד החברה סיפר. לא הכרתי אותו, הכרתי רק את אלו שהוא סיפר להם, שני חברה שהיו חיילים שלי כשהייתי מ"כ, הצטרפתי, בהתחלה מתוך סקרנות, אחר כך אפילו התחלתי ליהנות. ההוא שסיפר את הסיפור גם המציא אותו וכנראה בגלל זה הוא סיפר אותו כל כך יפה, הוא הכיר את כל הפרטים הקטנים. איכשהו זה עבד לו, הוא הצליח במשהו להוציא אותי מההרגשה, הוא הצליח לתאר עולם אחר, עולם שבו אפילו לשנייה שכחתי איפה אני נמצא עכשיו, מצאתי את עצמי שוכח את הזבל שיש מסביב, את השעמום, את הריח המצחין של אנשים שהלכו כמה קילומטרים טובים ולא התקלחו כמה ימים טובים, את הירוק המאובק, עם הפסים השחורים מהירידות במקום בתוך שדות שרופים, שנמצא בכל מקום, את הרעש של הקשר, שלפעמים חזק מידי ולפעמים חלש מידי, את הניצנים של הרעב שמתחילים להרגיש, רעב גופני ונפשי, רעב למשהו אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה