יוצאים?!?

בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ"פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים.
כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי"רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת?

חי"רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ"פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעליה? כשנתבשרנו שאין עליה רצינית יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה עושים עם הפצועים. אצל פלוגה ג' שכב פצוע של פלוגה ב' ולנו היה את בוזגלו, שאמנם החום שלו קצת ירד אבל הוא עדיין לא היה במצב טוב. הוחלט שבוזגלו ילך עד איפה שהוא יכול וכשייגמר לו הסוס יפתחו אלונקה, את הפצוע השני ייקחו באלונקה מתחילת הדרך, הוא בכלל לא יכל ללכת.

חשבתי על הביזיון הזה שוב, שאנחנו נאלצים לקחת פצועים החוצה על אלונקה כשלא ירו עלינו אפילו כדור אחד, שצה"ל הגדול לא מצליח לפנות מישהו שנקע את הרגל שישה קילומטרים מהגבול שלו, באמת שרציתי להתעצבן אבל לא יצא, הייתי יותר מידי שמח על זה שחוזרים שכל שאר הרגשות איבדו מכוחן.
חזרנו ובישרנו לחברה בשורות רעות ובשורות טובות. הבשורות הרעות היו שסתם סחבנו את כל האוכל והטובות שחוזרים לארץ. כולם היו בעננים, החלטנו לקחת איתנו בכל זאת קצת אוכל וכמובן מים כי אי אפשר לדעת מה יהיה, התארגנו לתזוזה ואחר כך התיישבנו לנוח קצת עד הערב.

רציתי ללכת לישון אבל הזבובים הטרידו את מנוחתי, לא הצלחתי להירדם. עכשיו כשההתרגשות הראשונית בקשר ליציאה מלבנון שככה קצת, התחילו להגיע גם מחשבות אחרות, פתאום הרגשתי מטומטם, חסר תועלת, נכנסנו וסבלנו פה בפנים ועם מה יצאנו? כלום, עדיין יש קטיושות, אנחנו יכולים לשמוע אותן, את החטופים לא החזירו וטילי נ"ט נורים על כל טנק שחושף את הגחון שלו, אז למה נכנסנו פנימה? מה באמת עשינו פה? אפילו בפצועים שלנו לא הצלחנו לטפל כמו שצריך, אני לא רוצה לדבר על כל הדו"צים ועל בעיות האספקה, למזלנו לא ירינו כדור בלחימה הזו אבל אם היינו יורים מישהו היה מביא לנו עוד תחמושת? אוכל לא תמיד הצליחו להביא אז תחמושת היו מצליחים? שורה תחתונה, זה באמת היה שווה את זה? האמת שתמיד היו לי את המחשבות האלו אבל לא הרשתי להן להתפרע, ידעתי שזה יכול לפגוע בי, אבל עכשיו כשהסוף מגיע שחררתי רסן והייתי ברגשות מעורבים, הרבה שמחה על זה שיוצאים מהארץ השרופה הזו, והרבה אכזבה וסימני שאלה בקשר ליכולת האמיתית שלנו, ליכולת האמיתית של צה"ל.

לדף הבית