יום חמישי 10/8/2006
אחרי שהתארגנו מבחינת שמירות וחילקנו את העמדות בין כל הכוחות בבית, כולם נזרקו לישון. לא הצלחתי להירדם. לא היו מספיק שמיכות או מזרונים ונאלצתי לישון על הרצפה, ניסיתי לישון על השכפ"ץ אבל גם זה לא עבד טוב, זה היה מוזר הייתי עייף אבל לא הצלחתי להירדם. באיזשהו שלב כבר התעצבנתי אז קמתי ויצאתי לסיור היכרות בבית. היה מטבח אבל הגז לא עבד, היו שני שירותים, לשישים איש, נאלץ לחיות קצת בזבל. באיזשהו שלב בוזגלו ניגש אלי, אמר שיש לו שלושים ותשע מעלות חום ושאל מה אפשר לעשות. אמרתי לו שכרגע ינוח, ייקח אקמול ונברר. מה יכולתי להגיד? אין הרבה מה לעשות, זה לא שאפשר לשלוח רכב לקחת אותו, בטוח לא באמצע היום. נעביר את ההודעה הלאה ונקווה שידאגו לפינוי בקרוב.
כשכולם התחילו להתעורר הבנתי באיזה ברוך אנחנו נמצאים. היינו שישים אנשים, הבית היה גדול אבל לא עד כדי כך, הוא היה מחולק לשתי יחידות דיור שבכל אחת היה סלון די גדול ועוד ארבעה חדרים קטנים, ובכל זאת לא הייתה אפשרות לזוז בלי לעבור מעל מישהו. חוץ מבעיית הצפיפות הייתה בעיית החלונות, הם היו גדולים, לא מומלץ לעמוד מול חלונות גדולים כשיכולים פתאום משום מקום לירות עליך, דבר שהוסיף קצת קושי לחיים שלנו בבית הזה. הבעיה הבאה, שירותים. לא היו מים לשטוף את האסלה וזה אומר שאם רוצים לחיות בצורה נורמאלית בבית צריך להשתמש בשקיות. לבשל לא הייתה אפשרות מה שאומר שאנחנו הולכים שוב לחיות על האספקה שהבאנו איתנו שלא ברור לכמה זמן היא תחזיק. גם מצבנו המבצעי לא היה מזהיר. ישבנו בבית על קו הרכס הדרומי של הליטני, היינו הכוח הכי צפוני של צה"ל בלבנון, כבוד מפוקפק משהו. בקו הרכס הצפוני של הליטני היו יחמר והבופור ששלטו עלינו כך שכל ילדון עם סאגר יכל לירות על הבית שנכנסנו אליו באור יום עם שתי לבנות חבלה, הסיכוי שלא זיהו אותנו הוא די קלוש. המשימה שלנו הייתה לאבטח את הברך, עיקול בכביש בדיוק מתחת לבית, שירו ממנו בעבר הקרוב נ"טים לכיוון דרום.
בצהריים הגיע מישהו מחפ"ק הסמג"ד לבדוק את בוזגלו, הוא היה רוקח במקצועו, היה איתנו בבית פרמדיק אבל לא היה לו כל כך מה לעשות, נתנו לו עירוי ואקמול אבל החום לא ירד. הרוקח הביא לו איזושהי אנטיביוטיקה שהייתה לו ואמר שהיא נבחרה בהתייעצות עם הרופא החטיבתי בנוגע לתסמינים שלו. אמרו לו לקחת ארבע כפיות פעמיים ביום. בלילה אמורים לפנות אותו, אם לא יהיו בעיות. המ"פ הגיע יחד עם הרוקח, נתן פקודות ללילה, עוברים לבית אחר קצת יותר גבוה על השלוחה שלא חשוף לכיוון צפון, יוזמה ברוכה, מה שכן אנחנו תלויים באספקה, היא צריכה להגיע הלילה ועד שהיא לא תגיע לא נזוז.
הבחור מהפלס"ר כבר התחיל לעלות על העצבים. כולם היו משועממים, ישבנו בבית ולא עשינו כלום, מה יש לעשות חוץ מלדבר? כל דקה הוא מגיע ועושה "ששש.." מידי פעם אפילו מצרף איזו גערה בסגנון "חבר'ה נו באמת, קצת יותר בשקט". בהתחלה חשבנו שזה בגלל שהרעש מפריע לו לישון או משהו, אחרי זה הבנו שזה לא קשור, כמה בן אדם יכול לישון? מסתבר שהוא רוצה שנשמור על משמעת יום הוא טוען ששומעים אותנו למרחקים ועלולים לגלות אותנו, לך תסביר לו שכל רעש שלא נעשה לא יותר חזק משתי לבנות חבלה. טוב האמת מבחינה עקרונית הוא צדק, כדאי להיות בשקט, לא היינו במיקום אידיאלי ועדיף לשמור על פרופיל נמוך, אבל הוא הגזים, אנשים דיברו בקול נורמאלי בלי צעקות והוא כל שנייה בא לעשות את ה"ששש" שלו, לא חסר הרבה שמישהו יתפרץ עליו, לא מספיק כל הצפיפות והשעמום עוד צריך אותו על הראש?!
לפנות ערב שלחנו את בוזגלו לבית של המ"פ, לשם אמורה להגיע האספקה ואז גם ייפנו אותו, חילקנו בינינו את המחסניות והרימונים שהיו לו, עוד לא ידענו מה הולך לקרות. הלילה ירד והתחלנו לחכות לאספקה, שוב לא מצאתי משהו לישון עליו ובקושי נרדמתי. בסביבות אחת בלילה הסמל של המחלקה שהייתה איתנו העיר אותי, הוא ביקש שנחליף אותו בתורנות, מסתבר שצריך מפקד תורן ער כל הזמן שיעשה סבב בין העמדות ויוודא שכולם ערים. החלפתי אותו, עוד שעה של כאב גב, פחות שעה של כאב גב, מה זה כבר משנה? בבית היה חושך מצרים, הירח כבר שקע ולקח לעיניים שלי קצת זמן להתרגל לחושך, בינתיים המשכתי לדרוך על אנשים ששכבו בכל מקום. מהקשר הבנתי שהאספקה עוד לא הגיעה, חשבתי שבגלל זה אנחנו לא זזים אבל משנה 1 עדכן אותי שממילא ביטלו לנו את התזוזה, משהו בקשר לזה שאנחנו צריכים לאבטח את הברך כי האוגדה נעה הלילה לסלוקי. אז ישבתי ככה בלילה, בפוזת האדם החושב, והרהרתי לי על המצב. זה די מבאס לדעת שאתה יושב במקום חשוף ומגעיל מבחינה מבצעית, גם מבחינת אחרות אבל עם זה עוד אפשר לחיות, ומישהו שם למעלה בשרשרת פיקוד לא מאשר לך לאבטח את עצמך בצורה טובה יותר. המצב לא היה טוב בכלל, די דאגתי מזה שנחשפנו בזמן הכניסה לבית וכל שנייה יכולים לטווח אותנו, אבל מה כבר יש לעשות? מחכים, כמו ברווזים במטווח, אולי יירו עלינו, אולי לא, ניקח צ'אנס. אנחנו מצידנו, בתוך הבית, עשינו כל מה שאפשר כדי לאבטח את האנשים, אף אחד לא ישן בצד הצפוני, היו שם רק עמדות ומי שלא היה צריך להיות בצפון לא היה שם, אבל זה לא מספיק, לא מספיק בכלל, כל יום בבית הזה הוא הימור על החיים שלנו, ולא הימור בסיכויי זכייה גבוהים.
בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר, שמענו את החבירה של האספקה בקשר, הגיעו שני טנקים עם קיטבגים בבטן. התחלתי להירגע, יפנו את בוזגלו, הוא יקבל טיפול והכל יהיה בסדר, לא שלפני כן חששתי לחיים שלו אבל הוא לא במצב טוב, בשלב כלשהו ביום החום שלו טיפס קצת מעל לארבעים מעלות, אם הוא לא היה במילואים הוא כבר היה במיון. בתור מפקד היה לי קשה לדעת שחייל שלי צריך משהו ואני לא יכול לעזור לו, הרגשתי חסר אחריות אפילו שידעתי שזה לא תלוי בי, תמיד יש את ההרגשה שלא עשיתי מספיק, אז זהו עכשיו זה נגמר, הטנקים ייקחו אותו והכל יהיה בסדר. אבל משום מה זה לא קרה, פתאום שמעתי בלאגן בקשר, המ"פ קרא לטנקים לעצור, הם לא עצרו, הוא אמר משהו על פרח אבל זה לא עזר, שורה תחתונה לא לקחו את בוזגלו. מהקשר לא הצלחתי להבין מה בדיוק הלך שם ולמה לא פינו את בוזגלו, יותר מאוחר כשהמ"פ הגיע אלינו הוא הסביר לנו מה בדיוק קרה. המט"ק פחד שהוא לא יספיק להגיע חזרה לפני שיעלה האור אז הוא נסע. חשבתי על זה עוד פעם, הוא פחד - אז הוא נסע, השאיר פצוע בשטח, פצוע שאלוקים יודע מתי יפנו אותו. שאלתי עוד פעם בשביל להיות בטוח שהבנתי נכון, שום דבר לא השתנה, הוא פחד, זו הייתה הסיבה. בהתחלה הייתי עצבני, זה פשוט ברמת הביזיון, הבן אדם, לא יודע אם אפשר לקרוא לו מפקד, התעלם מכל הקריאות אליו ונסע, למה? כי הוא פחד! זה מרתיח. כמה שניות מאוחר יותר, כשמפלס העצבים ירד והיה אפשר קצת לחשוב על העסק, הבנתי את משמעות הדבר והתחלתי גם אני לפחד, יותר נכון לדאוג, ולא רק לבוזגלו אלא בכלל, אפילו לא רק לעצמנו, אלא לכל החיילים או יותר מזה לכל הצבא, לאיזה מצב הגענו? מפקד כל כך מפחד מסאגרים שהוא לא יכול לעצור, לפתוח כבש, להעלות פצוע ולנסוע, כמה זמן זה לוקח? חמש דקות? בהגזמה. זה מדאיג, זה אומר שיש משהו רקוב, זה לא כיף להלחם ככה, כשאתה מבין שלא כולם יעשו הכל בשבילך, כשאתה יודע ששריונרים מסביבך כל כך מפוחדים שלא בטוח שהם יוכלו לעזור לך. לאיפה הצבא שלנו הגיע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה