יום רביעי 9/8/2006
כל הלילה הפריעו לי לישון, כל הזמן רעש של אכזריות ליד הבית, תיארתי לעצמי שהגיעה אספקה. בסביבות ארבע, ארבע וחצי, אני מתעורר מצעקות של מישהו שמדבר בטלפון, בהתחלה עוד הייתי אפוף ולא הבנתי מה הולך, אבל אחרי כמה דקות זה כבר התחיל לעצבן. יחד עם הקולות של המדבר האלמוני היה קולות של מכשירי קשר עם רמ"ק בווליום די גבוה. לא הבנתי מה הוא אומר אבל, דבר ראשון הוא דיבר בקול בלי לדפוק חשבון, ודבר שני הוא דיבר בפלאפון, שלא ברור מה מכשיר כזה עושה פה בכלל. ידעתי שזה לא מישהו מהמחלקה, אף אחד אצלנו לא היה עושה את זה, כנראה זה מישהו שהגיע באחת האכזריות שהלך לחטוף ממני קצת צעקות. גיששתי את דרכי למטה במדרגות, היה אמור להיות חשוך, הירח כבר שקע בשעה הזו של הלילה, אבל משום מה היה אור מתחת למדרגות, אור חלש אבל מספיק בשביל לראות לאן הולכים. לא הבנתי מה הולך, אורות, קולות של קשר, בן אדם שמדבר בטלפון, משום מה הנושא האחרון הכי הטריד אותי. פתאום ראיתי מישהו מהמחלקה, כנראה שומר שבא להעיר את השומרים שאחריו, שאלתי אותו, בקצת עצבים מי זה שמדבר בטלפון, המח"ט - הוא ענה לי, החפ"ק שלו התנחל פה. וואלה, עכשיו הכל ברור. כל מכשירי הקשר, האור שהם צריכים בשביל לראות מה קורה והמח"ט שמדבר בטלפון מוצפן. עשיתי הערכת מצב מהירה ובעקבותיה שינוי משימה, חזרתי לנמנם קצת עד שיעירו אותי לשמירה שלי בחמש וחצי.
כשירדתי לשמירה הסתכלתי קצת על החפ"ק, זה מעניין לראות את זה, איך הם הסתדרו שם, מפות תלויות על הקירות, כמות מכובדת של מכשירי קשר, המון תצ"אות. ראיתי את המח"ט מסביר לקצין ארטילריה שלו איפה הוא רוצה שהתותחנים יירו, זה משהו חדש שנחמד לראות.
בסביבות השעה שש זה כבר לא היה נחמד. מישהו דיווח בקשר שיורים עליו, הוא חושב שזה טילים, ויש לו נפגעים בבית, הוא אומר שממשיכים לירות עליו מדרום. זו הרגשה לא נעימה לשמוע בקשר שיש נפגעים, זה חוסר אונים כזה, אתה יודע שמישהו מהכוחות שמסביבך נפגע ואין לך אישית מה לעשות חוץ מלהיות שקט ורציני, אפילו עצוב, למרות שאני לא מכיר את האנשים האלה, בכל זאת, לשמוע את הדיווחים בצורה ישירה, לשמוע את הצעקות והירי שברקע, את הפקודות של מפקד הכוח ולנסות לדמיין מה בדיוק הולך שם, הרגשתי מין שיתוק כזה, כל מה שיש לי לעשות זה לקוות שהם יצליחו לזהות ולטפל במקורות האש. בהתחלה הם ירו סתם לכל הכיוונים, אחרי זה הם חדלו כשהבינו שאף אחד לא מזהה מאיפה יורים עליהם. בקשר השני של החפ"ק שומעים טנק שמזהה מטרות ויורה. המח"ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו"צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו"צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים. אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר. אבל העסק נהיה יותר גרוע כשהתחלתי לשמוע את הצעקות של המח"ט. בשנייה שהוא הבין שזה דו"צ הוא נתן פקודה לקשר שלו שידאג לו לקשר עם המ"פ של הטנקים, קראו לו פתיל בקשר. אחרי כמה שניות שהקשר לא הצליח להגיע לתדר הנכון, הוא התחיל לחטוף צעקות, "אתה מוכן להביא לי כבר את פתיל!", ואח"כ "מה קורה פה! למה עדיין אין לי את פתיל?!", הבנתי שהצעקות זה לא משהו אישי כלפי הקשר, כל הלחץ שאני הייתי בו ותחושת החוסר אונים הם כאין ואפס לעומת מה שעבר על המח"ט שכל הגזרה באחריותו, לא פלא שהוא צועק. אבל זה לא הדבר היחיד שהוא צעק, גם אחרי שהקשר שלו הצליח להשיג את פתיל, אף אחד לא ענה, שמעתי את המח"ט צורח בקשר: "פתיל כאן קודקוד קדוש. עבור!" אין תשובה, "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש!" עדיין אין תשובה, אחרי כמה שניות בטון הרבה יותר חמור: "תחנות פתיל כאן קודקוד קדוש אתם יורים על כוחותינו חדל אש, חדל אש מיד!" כלום, אף אחד לא עונה, אף אחד לא מגיב. עכשיו חוסר האונים עולה לרמות שלא יאמנו, אפילו אני התחלתי להתעצבן, יושבים להם כמה חבר'ה בטנק, יורים על כוחותינו ולא מאזינים לקשר, אף אחד, פלוגה שלמה אף אחד לא מאזין לקשר, זה מתסכל, זה מעצבן, זה חסר היגיון. הבית שיורים עליו כבר מדווח שיש לו הרוג. בסופו של דבר הטלפון המוצפן הציל את העסק, המח"ט הצליח לתפוס את מג"ד הטנקים והוא חדל את הטנק. כולם בבית היו בשקט מוחלט. אף אחד לא הוציא מילה. מה אפשר להגיד בכזה מצב? פתאום כל מה שעברנו עד עכשיו מתגמד, רואים את הצדדים הממש מכוערים של המלחמה, הרוגים, פצועים, לא נעים בכלל.
אחרי שהמבצע לחדול את הטנק הצליח, התחיל מבצע חילוץ הנפגעים מהשטח. זה היה ביום, וזה הפך את העסק להרבה יותר מסובך, בעיקר כי יש חשש מטילי נ"מ שיפגעו במסוק. היה יפה לראות שכל העצבים שהיו למח"ט כשהוא ניסה ליצור קשר עם הטנק, נעלמו, הוא ניהל את החילוץ בקור רוח מדהים, כאילו לא נהרג לו חייל בדו"צ לפני שנייה, הכל תקתק, ישר נפתחה מפה והוחלט על מנחת שיהיה הכי קרוב שאפשר לכוחות ועדיין מאובטח למסוק, במקביל המח"ט העביר הוראות לקש"א איפה הוא רוצה עשן לחילוץ של תותחנים. אחד אחר מהחפ"ק כבר היה בקשר עם חיל האוויר בשביל להזניק מסוק, נקבעו לוחות זמנים והתחילו עבודה.
החליפו אותי בשמירה, הלכתי לנמנם קצת. התעוררתי אחרי שעה כשמעלי מתרוצצים אנשים לכל כיוון ואני שומע תזוזות בכל הקומה, כאילו אנשים מתארגנים למשהו, לא הבנתי מה קורה, חשבתי אולי הגיעו פקודות חדשות, או שיש איזו הקפצה, קמתי וניגשתי לאפוד שלי, אבל בדרך התסבר לי שהחבר'ה רק עושים קצת סדר. האמת זה לא היה קצת, התחילו לעבוד על השירותים ולנקות אותם בצורה רצינית, כמה חבר'ה אפילו ירדו למטבח, יחד עם מים שהביאו מהבור של המחלקה שלידינו, הכלירו אותם ושטפו את הכלים. אחרי כמה דקות הבית היה מבריק, עכשיו הרבה יותר נעים לחיות, הרבה יותר נעים להיכנס לשירותים. קבענו נהלים, והודענו אותם לכל השוהים בבית, כל מי שרצה לחרבן, היה צריך להביא לפני כן דלי מלא מים מהבריכה שלמעלה כדי שיוכל להשאיר אחריו אסלה נקייה, די החמרנו עם הנהלים האלה, אחד החבר'ה אפילו שלח את המח"ט למעלה למלא מים. חייבים, אחרת נחיה בזבל. בינתיים ירון הלך עם עוד חייל או שניים להתעדכן אצל הסמג"ד שהיה שני בתים לידינו. אני לא יודע מי חשב על הניקיון הזה אבל זה טוב, חוץ מהאפקט המיידי שיש ללחיות בבית נקי, יש לזה אפקט חשוב על המורל של אנשים, על זה שהם עושים משהו עם עצמם, לוקחים שליטה על מה שקורה ולא רק סתם נרקבים.
ירון חזר עם אספקה ועם פקודות חדשות. מסתבר שהתחילו להתייחס לקיומנו, קיבלנו אישור להוציא סיור בבתים שממערב לנו ובערב מתוכנן לצאת מארב בצפון א-טייבה שאנחנו נהיה חלק ממנו. ירון נתן לי את הכבוד לפקד על הצוות שיצא לסיור. החלטתי לצאת עם שמונה אנשים, שתי חוליות של ארבעה. בחרתי את האנשים והתארגנו ליציאה. לפני היציאה עשיתי תדריך קצר על כמה נושאים חשובים. קיבלנו אישור להיכנס לבתים באש, גם לצורך אבטחה וגם לצרכי הרתעה, היה ברור לנו שכבר יודעים איפה אנחנו אז לפחות שידעו שאנחנו ערניים. החשש הגדול כשיורים בשטח בנוי הוא שבטעות מישהו יירה על כוחותינו ולכן הגדרתי גבולות גזרה ברורים וכיוונים שאליהם מותר ואסור לירות. כמה דקות לפני שיצאנו קיבלנו התרעה מחפ"ק המח"ט שהיה איתנו בבית, מסתבר שאכן זיהו אותנו ויש איזושהי כוונה לתקוף אותנו, ההתרעה הזו הפכה אותי לקצת יותר רציני בנוגע לסיור הזה. יצאנו מחוץ לבית. החלטתי שאת כל הדרך נעשה בדילוגים, צמד מדלג וצמד מחפה עליו. החלוקה לצמדים הרבה יותר יעילה, היא מאפשרת לצמד לחפות ליותר כיוונים וגם לשמור אחד על השני, לא רציתי לחזור עם פחות חייל בסוף המשימה. על כל בית שירינו הודעתי מראש בקשר, כדי שידעו שזה של כוחותינו. הבתים היו ריקים, ברובם היו קופסאות שימורים של צה"ל וכל מיני סימנים לזה שהצבא היה שם כבר בעבר, היה חם ותוך כמה דקות היינו ספוגים בזיעה. באחד הבתים הרחנו ריח של גז, פחדנו שמישהו שם לנו איזה מטען מאולתר אז פינינו בזריזות את הבית. כשהיינו בבית האחרון עלו מולנו בקשר, אמרו שמישהו באחד הבתים זיהה תנועות מצפון. הסמג"ד נתן לנו הוראה לתת מכת אש לכיוון צפון. הנגביסט התלהב, הסיור הזה היה הכדורים הראשונים שירינו בלחימה הזו ועכשיו הוא יזכה גם לירות באוטומט, גם המטוליסט שלנו היה צריך אימון. הם בחרו מטרות לכיוון צפון, הודעתי בקשר, והתחלנו לעשות קצת רעש. את הנפיץ הראשון הוא החטיא, עבר הרבה מעל הבית, גם את השני, התלבטתי אם לאשר לו את השלישי, אי אפשר לדעת מה יקרה ואולי תחסר לנו התחמושת הזו, אבל אז הבנתי שזה חשוב שהוא יפגע, זו תחושת הביטחון שלו בכלי שהוא לא ירה בו כבר שמונה שנים, ותחושת ביטחון חשובה הרבה יותר מעוד נפיץ. את השלישי הוא פגע, השחיל בדיוק לתוך חלון ממרחק מאה חמישים מטר, פגיעה לא פשוטה בכלל, החיוך שלו בהחלט היה שווה עוד נפיץ. בדרך חזור פגשנו כוח ממחלקה אחרת שיצא לסיור מאחד הבתים. זה היה קטע לא ברור, אנחנו בדילוגים הולכים בתוך חצרות ולא על הכביש, כדי שיזהו אותנו כמה שפחות ואם יירו עלינו נוכל לתפוס מחסות, והם, הולכים בשני טורים על הכביש כאילו זו תחילת הטירונות, מסע להכרת האפוד. בהתחלה חשבתי שאני האידיוט, הרגשתי לא נעים שאני מנפיץ לחיילים שלי, ועוד מילואימניקים, דברים שלא צריך לעשות, יותר מאוחר כשהסתכלתי על זה מזווית אחרת הבנתי שלא, עדיף לאבטח את עצמך, ללכת יותר לאט ולהישאר מאחורי מחסות מאשר לשחק אותה גבר ואחר כך לחטוף בגדול.
כיף לצאת אבל הרבה יותר כיף לחזור, בשלום. סיורים כאלה זה עניין של מזל, בקלות יכולנו להיתקל ואם זה היה קורה המצב לא היה נעים, אז כשעשינו מספרי ברזל חזרה בתוך הבית שלנו הרגשתי את המתח מתחיל להתפרק. האמת היא שלא הבאנו תוצאות, לא במונחים צבאיים לפחות, לא מצאנו אמל"ח או מודיעין ולא הרגנו מחבלים, אולי עשינו הרתעה, אבל זה לא ניתן למדידה, בכל אופן התוצאות של הסיור הזה היו יותר פסיכולוגיות, לפחות מבחינתנו. לפני כן הרגשנו מסורסים, יושבים בבית ושומרים על עצמנו כמו חבורת פחדנים, מחכים שהאויב ייקח יוזמה ויפתיע אותנו, התחושות האלה יחד עם השעמום הכפוי מורידים את המורל ואיתו ביחד את המתח המבצעי, וזה מסוכן. אז זה שיצאנו סוף סוף מהבית, התחלנו להגן על עצמנו בצורה קצת יותר יעילה, תרם לנו המון. זה נשמע מצחיק, כולה סיור עלוב, אבל זה עשה את העבודה.
כשחזרנו חיכתה לנו הפתעה נעימה, לפחות לחלקנו. בתוך הקיטבגים של האספקה התגלו ארבעה פאקטים של סיגריות, לא אחד לא שניים ואפילו לא שלושה, ארבעה. זה היה סימן מעודד, משהו ממה שביקשנו כן הצליח להגיע אלינו. אחרי ארוחת צהריים הלכנו ירון ואני לבית של הסמג"ד, לתדריך בנוגע למארב שתוכנן ללילה. כשהגענו זכינו לראות מחזה סוריאליסטי משהו, על השולחן שמסביבו ישבנו היו, לא פחות ולא יותר, בקבוקי זכוכית של קוקה קולה. החפ"ק מצא קרטון של בקבוקים כאלה באחד הבתים שהוא סייר בהם. זה מסוג הדברים הקטנים שנותנים פיק כזה למצב רוח, זה לא היה קר ובכל זאת מרענן, רק לראות את הבקבוקים האלה על השולחן עשה לי הרגשה טובה, זה כאילו הגיע מעולם אחר, מעולם של חיים נורמאליים, והיה לזה טעם של חיים כאלה. אח, טעם החיים.
תוכנן שהמארב יתבצע על ידי שלושה כוחות, חפ"ק סמג"ד, כוח מפלוגה א' ואנחנו, כל כוח יתפוס בית וממנו יתצפת לרחוב. חזרנו למבנה שלנו בשביל להתארגן לעסק בלילה. לקראת הערב הסמג"ד הגיע לאישור תוכניות אצל המח"ט. אין אישור. המח"ט לא רוצה בלאגן בא-טייבה יש לו מספיק בשאר הגזרות. אחרי שעה הגיעה משימה אחרת. חוברים לשאר הגדוד, פלוגה מגדוד אחר באה להחליף אותנו ואנחנו צועדים לדיר סירין, שנמצאת צפון מערבית אלינו, על השלוחה, יציאה באחת בלילה. האמת לא האמנתי שזה יקרה, הפקודה ניתנה בסביבות תשע בערב, גדוד אחר היה אמור להגיע, הסמג"ד היה אמור לעשות להם סיור היכרות בשטח, אנחנו היינו אמורים ללכת עוד ארבעה קילומטרים לבתים החדשים, נשמע קצת הזוי להכניס את כל זה בלילה אחד. אבל איכשהו זה עבד. באחת וחצי יצאנו לדרך ולפנות בוקר היינו מול הבתים שלנו, לא לפני שזכינו לראות את המראה המזוויע של גופת מחבל, יותר נכון חצי גופה, שרופה ואכולה עד העצמות, M16 עקום שהמתפסים שלו נמסו מונח לידה, לא מראה מלבב. אחד החבר'ה התכופף להרים את הנשק, חשב שהוא נפל למישהו, היה מצחיק לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין מה הוא מרים ולמי זה באמת שייך. אותנו ציוותו לבית עם מחלקה אחת וצוות של הפלס"ר שהצטרף לפלוגה כדי להקים עמדת תצפית חטיבתית באחד הבתים שלנו. משום מה לקח שעה וחצי לפתוח את הבית כך שנכנסנו אליו כבר באור יום, הייתה שם דלת אימתנית מפלדה שכמה לבנות חבלה לא הצליחו לפתוח אותה, בסוף התברר שהמפתח מתחת לשטיח, סתם לא, הצליחו לפתוח אותה איכשהו ונכנסנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה