יום שלישי 8/8/2006
התעוררתי בחמש ארבעים לכוננות עם שחר, בלי אספקה ובלי נעליים, פשוטו כמשמעו, שלומי עדיין הסתובב בנעלי ספורט. מהחלונות הצפוניים יכולנו לראות מחלקה של הנח"ל שהתמקמה בבית שהיינו בו ביום ראשון, וזה אומר משהו על רמת החיילות שלהם, הם הסתובבו עם פנסים בתוך בית בלי חלונות כאילו אין מחר. בהתחלה חשבנו שהם מאיזה יחידה מיוחדת, אמרו לנו כוח חטיבתי או משהו כזה, יותר מאוחר הסתבר שזו רק מחלקה של הנח"ל. מה הם קשורים? לאף אחד לא ברור.
המ"מ של המחלקה מלמטה שוב ביקש שנעלה לשמור כי לא שמרנו בלילה. במקום להעיר אנשים אחרים החלטתי להישאר בשמירה, ממילא לא הייתי נרדם, ישנתי מתשע בערב עד חמש בבוקר, מספיק בהחלט. אחרי השמירה קיימנו את הטקס היומי של קפה וסיגריה,. כן, אחד החבר'ה הצליח למצוא קפה. כולם התעוררו סופית באזור שמונה בבוקר וישבנו שוב בסלון בוהים אחד בשני ומקללים את חיל האוויר הפחדן על זה שאין לנו מה לאכול. העברנו צנצנת של דבש בין כולם, כל אחד ליקק כפית, לפחות יהיו לנו אנרגיות, אמנם נישאר רעבים אבל לא נמות. עכשיו התחזק הלחץ על ירון, לחץ שהתחיל עוד אתמול, לחזור לבית הקודם ולהביא משם את שק האורז ששכב ללא שימוש במטבח, הוא הלך לנסות לבקש אישור לזה מהמ"פ. שוב עלו רגשות של תסכול ומרמור על כל מה שרק אפשר, חלקן מוצדקות וחלקן לא. האוכל היה נושא שחזר בשיחה ללא הרף, אני אישית הרגשתי על הפנים בגלל הקטע הזה. עם הרעב נסתדר, נשיג כבר משהו לאכול, זה לא שאנחנו במדבר, אבל כשחושבים קצת מעבר, על המשמעות של הדברים, אז מגלים שמשהו פה קצת רקוב. זה מכניס קצת פרופורציות לגבי הלחימה שלנו פה, לגבי צה"ל הגדול והבלתי מנוצח שלא מצליח להכניס אוכל שני קילומטרים אוויריים מהגבול. לא אמרתי את זה בקול אבל כל הזמן חשבתי לעצמי מה אם היינו יותר רחוקים? מה אם זו הייתה מלחמה אמיתית? אם באמת היינו יורים, מאיפה הייתה לנו תחמושת? זה היה עוד נושא. ישבנו כל הזמן במבנים ולא עשינו כלום, איפה צה"ל ההתקפי? היוזם? ואנשים מתחילים לשאול שאלות, בשביל מה באתי לפה? איך העובדה שאני פה, מחכה שסאגר יתפוצץ על הקיר המערבי, תעזור להפסיק את הקטיושות ולהחזיר את החטופים הביתה? ככה אנחנו הולכים לפרק את החיזבללה מנשקו?
כל כמה דקות מישהו צעק מלמטה שיש חבירה, כל הבתים של הפלוגה היו קרובים ומפקדים הסתובבו ביניהם, כדי להעביר פקודות, לקחת מים מבור מים שמחלקה 3 מצאה וכאלה דברים. היה חשוב להודיע לכולם על התנועות האלה מחוץ לבתים כדי שאף אחד לא יירה על מישהו מבחוץ.
הקפצה! המחלקה של הנח"ל זיהתה משהו בבית 756 שהיה כמה מטרים מערבית אליהם. דבר ראשון שעשינו זה לתגבר עמדות. אחר כך התחילה מסכת ארוכה של בירורים בקשר, האם יש כוחות בחוץ והאם מישהו מהם הגיע בטעות לבית המדובר. אחרי עשרים דקות שבהן יצרו קשר עם כל הכוחות של הגדוד ועם החטיבה, הגיעו למסקנה ברורה שזה לא כוחותינו. הוחלט לשלוח לשם כוח ממחלקה 2 יחד עם הסמ"פ, שישבו איתנו בבית, כדי לסרוק את מבנה 756 באש. הסמ"פ עשה תדריך לכל החיילים במבנה ועלינו לחפות לכיתה שיצאה לשם, הם הלכו, ירו כמה שירו, סרקו את הבית ולא מצאו כלום. מה שכן במהלך החיפוי זיהינו יציאה של קטיושה מכפר כלשהו צפון מערבית אלינו. אחרי שנגמר כל העסק הצלחתי להשוות במפה בין האזימוט לבין השלוחה בשטח והעברתי למ"פ 10 ספרות של הנקודה. לפחות יצא משהו מועיל מההקפצה הזו, אם מישהו יטרח להפיל באזור הזה מתנה של נגיד, חצי טון, בשם תושבי הצפון.
בסביבות 11 בבוקר קראו לנו להגיע לקחת אוכל, מסתבר שבסוף הגיעו בשביל הגדוד כמה קיטבגים יחד עם הטנקים שבדרום א-טייבה, הקיטבגים חולקו ונקראנו לקחת את חלקנו. יצאנו למשימת האיכות של מעבר לבית השכן, משהו כמו עשרה לוחמים. בדרך חזור כמובן שעברנו בבית הקודם שלנו, לקחנו אורז וקטפנו כמה עגבניות מהגינה.
האמת זה מצחיק, כשחזרנו לארץ שמענו בחדשות על החיילים ש"נאלצו" לבזוז בתים של מקומיים בשביל לאכול, נאלצו לבזוז! האמת היא שהמחשבה של ביזה או משהו כזה בכלל לא עברה לנו בראש, אחרי שאתה חי יום אחד באי ודאות לגבי אם יהיה לך מה לאכול מחר או לא השאלות האלה פשוט לא רלוונטיות, אתה במלחמה ואתה רוצה לאכול כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, מצחיק להסתכל על זה כאילו מישהו נפגע מזה שהוא "נאלץ לבזוז", הביזה ממש לא הפריעה לנו, היינו יותר מוטרדים מאם בשק יש מספיק אורז לכל המלחמה ואם יש לנו מספיק שמן בשביל לבשל את האורז הזה. למרות שבסיטואציה הנוכחית היה לנו מספיק אוכל, בדיוק קיבלנו קיטבג מלא בשימורים ואבקת במבה, זה כינוי למה שנשאר מבמבה ששמים אותה בקיטבג מלא קופסאות שימורים, בכל זאת לא התלבטנו לרגע אם ל"בזוז" את האורז או לא, כל כך חזקה היא התחושה של חוסר הוודאות, הניסיון להימנע ממנה מעלים כמעט את כל התחושות אחרות. היה לנו ברור שכל עוד יש לנו אפשרות לבשל אוכל נעשה את זה אפילו אם יש לנו אוכל צבאי, כי מי יודע מתי תהיה האספקה הבאה?
חזרנו לנו למבנה שלנו, וג'וני התחיל לעבוד על ארוחת צהריים. בינתיים נשנשו כמה ממתקים שהיו בקיטבגים, עוד תופעה מדהימה. זה כיף לאכול פתאום ביסלי ולשתות שוקו באמצע המלחמה, בדיוק במקום שאתה לא מצפה לזה, אבל דחילק זה מה שאנחנו צריכים? אתה מביא לאנשים משהו לאכול, תביא אוכל לא בלבולי מוח, לא חבל על המקום? מה אם היינו צריכים לעזוב באותו לילה? היינו סוחבים איתנו קופסאות של שוקו? הייתה הרגשה שאיפשהו שם מאחור לא מבינים מה אנחנו צריכים וסתם דוחפים לנו דברים, עד שמגיע משהו, מסתבר שחצי ממנו לא מתאים לצרכים שלנו.
בערך בשעה הזו התחילה להסתובב שמועה שאכן נאלץ לעזוב הלילה, השמועה אמרה שאנחנו זזים לכבוש את קנטרה, שנמצאת חמש שש קילומטר מערבית לנו על השלוחה. זה כפר שלא נכבש עדיין בלחימה הנוכחית והוא שלט על הדרך לסלוקי. זו הייתה רק שמועה כי בקשר אף אחד לא אמר על זה כלום, האויב מאזין, רק מי שהיה ליד המ"פ, או יותר נכון ליד הטלפון המוצפן של המ"פ, יכול היה לדעת מה באמת קורה. בכל מקרה זה הפיח קצת רוח חיים בעניינים, הייתה הרגשה כאילו אנחנו הולכים לעשות משהו אחרי שלושה ימים של ישיבה על התחת ושמירה בעמדות, הרגשה שאולי נזכה קצת להלחם.
ארוחת צהרים מוכנה. אז מה בתפריט? היה לנו אורז ומעליו קצת סלט ירקות מהעגבניות שקטפנו ומכמה מלפפונים שהיו בקיטבג. אני קיבלתי את התענוג הזה לעמדה כי בדיוק שמרתי. זה נשמע כאילו אני אומר תענוג בציניות אבל זה לא, זה באמת תענוג. אישית אני לא סובל אורז ועוד יותר לא סובל אורז יבש בלי שום רוטב או משהו, אבל בכל זאת זה היה תענוג, זה היה אוכל אמיתי באמצע שום מקום, אחרי שמאתמול בצהריים התקיימנו על כפית טונה וכפית דבש. זה תענוג. באמצע השמירה כל פעם הגיעו אלי חבר'ה ושאלו אותי מה קורה בערב. בתור אחד שמסתובב עם דרגות אנשים חושבים שאתה יודע משהו, לצערי הרב, לא ידעתי יותר מכל אחד אחר ואמרתי את זה לאנשים. בערב הייתה אמורה להיות ישיבה עם המ"פ ואז אולי נהיה יותר חכמים.
כשירדתי מהשמירה התחילו לאכול סבב שני של ארוחת צהריים, עוד צלחת של אורז. אחרי האוכל ישבנו כולם בסלון, חלק נמנמו, חלק ביקשו לראות את קנטרה שאליה היינו צפויים להגיע בערב. פתאום אלון וג'וני ירדו מלמעלה ואז התחיל הבלאגן. מסתבר שבשקט בשקט, בלי שאף אחד ישים לב, הם התרחצו להם בבריכה שבגג, מצאו שמפו וסבון באחד החדרים, עלו לגג ופשוט התקלחו בכל המים המלאים בירוקת שהיו בבריכת ילדים הזו, שלך תדע איזה ילדון לבנוני השתין בה. בכל אופן זה הדליק את כולם, תוך שעה וחצי, במשמרות, כדי שלא כולם ירדו ממדים ביחד, כל המחלקה הייתה מקולחת, היו כאלה שהיססו בהתחלה אבל בסופו של דבר הפנים של אלה שהתרחצו שכנעו אותם. אין מה להגיד עם כל הלכלוך ועם כל החששות זה היה כיף. הגג היה עם מעקה מסביב בגובה המותניים והבית שלנו היה אחד הגבוהים בסביבה ככה שאם הולכים שפוף, חוץ ממפעילת מזל"ט שזה יום המזל שלה, אף אחד לא רואה כלום ויותר חשוב אין סכנה שמישהו יחטוף כדור מבית שכן או משהו כזה. ההנאה מתחילה בלהוריד נעליים ולדעת שאני לא הולך לשים אותם חזרה על רגליים מגעילות. אחר כך להיכנס לתוך המים בעיניים עצומות כדי לא לראות את כל הירוקת, לחפוף את הראש, להריח ריח נקי של שמפו, ללבוש גרביים נקיות, זה הפך אותי לאדם חדש. התחלנו לצחוק על קייטנת צה"ל, אוכלים שוקו ולחמנייה, משתכשכים בבריכה, גם כן מלחמה.
מוזר איך דבר קטן כמו מקלחת יכול לשנות כל כך, להפוך מקצה לקצה מורל של מחלקה שלמה שפתאום מרגישה הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעילה ומדוגמת. זה כמו זריקת מרץ, לפני כמה שעות ישבנו במעגל מתוסכלים וממורמרים והינה אנחנו עכשיו, מלאי מרץ ומוכנים לעשות כל מה שצריך עם הרבה פחות דברים שמטרידים את מנוחתנו הנפשית, רק תביא לנו להלחם.
אבל עדיין היו כמה דברים שהטרידו את מנוחתנו הנפשית, באותו יום התחיל הקיצוב. היינו במצב די קשה, עד אתמול התנהגנו כרגיל, אפשר אפילו להגיד שהיינו בהכחשה, כאילו לא ידענו שעומדת להיות לנו בעיה, עישנו כרגיל כאילו אין מחר, אבל היום התחלנו להבין שמחר בשעה הזו הולכת להיות לנו בעיה, התחלנו להבין שהסיגריות האלה שנמצאות תמידית בפיות של החיילים בכל סרטי המלחמה, נגמרות באיזשהו שלב. אני נכנסתי עם שתיים וחצי קופסאות ובאותו יום פתחתי את הקופסה האחרונה, אני עוד הייתי מאלה שמעשנים קצת, יש לי מין סטייה כזו שאני מעשן רק כשיש משהו לשתות, ומים לא נחשבים אצלי בתור "משהו", אבל אחרים היו אפילו במצב יותר קשה ממני. היינו שבעה מעשנים במחלקה, יחסית לא הרבה אבל בכול זאת נכנסנו לסיטואציה הלא נעימה הזו. זה נשמע בעיה פשוטה אבל זה לא, זה הדברים הקטנים שנעלמים ועושים את החיים הרבה יותר חד גוניים, משעממים ומעצבנים. התחלנו לעשן בזוגות, כל אחד שהדליק סיגריה לא יכל לעשן אותה לבד, זה לא שהסכמנו בקול על הכלל הזה, פשוט לא היה נעים לעשן לבד, בזמנים כאלה שאתה יודע שחסר. ברשימה שביקשו מאיתנו להכין, רשימה של דברים שאנחנו זקוקים להם שעברה אחורה למפ"מ, רשמנו בגדול סיגריות אבל מי יודע מה יצליח להגיע אלינו, גם הקיטבג שקיבלנו היום היה בכלל מיועד לגדוד אחר, מסתבר שהיה איזה בלבול שמה בכל העסק הזה.
בסביבות חמש הגיע המ"פ יחד עם המ"מים של המחלקות האחרות שהיו בבתים לידינו, כדי לעדכן אותנו במה שעומד לקרות בהמשך. הוא הסביר שהגדוד אמור לכבוש את קנטרה הלילה, בצורה שקטה ככל האפשר, כשהמטרה היא להיכנס לבתים שולטים ברחבי הכפר. העלנו ציר על המפה, ראינו את הבתים שאנחנו אמורים להיכנס אליהם ועם איזה מחלקה אנחנו הולכים. אחרי שהמ"פ סיים התעורר ויכוח קטן על הנושא הזה של כניסה שקטה, סה"כ אף אחד לא יודע מה מחכה לנו בבתים האלה, מה שכן ידוע זה שככל הנראה אין שם אזרחים, אז למה להסתכן ולא להיכנס באש? מצד שני אם נכנס באש יש יותר סיכוי שיזהו אותנו וביום למחרת ידאגו לסדר לנו איזשהו ביקור של משהו מתפוצץ. בעיה. הדעות היו חלוקות, בסוף הוסכם, גם בעיקר כי זו הייתה ההנחיה של המג"ד, שמנסים להיכנס בשקט ואם יש משהו חשוד אפשר להיכנס באש. יצאנו חזרה למחלקה והתחלנו להתארגן לתנועה, להכניס את כל האוכל לתיקים, למלא מים והכל. תחילת תנועה בשעה 11, אחרי שהמסייעת ופלוגה ב' ייצאו.
בשעה 20:00 הגיעה פקודה חדשה. עכשיו הולכים לכפר אחר. כל ההכנות היו סתם. שוב, לא ברור מה עושים עד שהמ"פ יגיע לעדכן, מה שכן ברור זה ששום דבר לא ברור, הכל יכול להשתנות ברגע. כשהמ"פ הגיע הוא עדכן שפלוגות ב', ג' ומסייעת הולכות לדיר סירין, ופלוגה א' ואנחנו נשארים בא-טייבה, עם חפ"ק סמג"ד. האמת, כבר לא ידעתי אם זה טוב או רע, מצד אחד הייתי מת לעוף מפה, בעיקר מבחינה בטיחותית, הרגשנו שכל העולם יודע איפה אנחנו נמצאים וכל שנייה יכולים לטווח אותנו, מצד שני לכבוש כפר אחר זה אומר ללכת אל הלא נודע, מישהו יכול להתחייב על רמת ההתנגדות שתהיה שם? כבר לא כל כך ברור איפה יותר בטוח להיות, אז אם לא ברור איפה יותר בטוח אולי עדיף לשנות קצת שגרה? לנסות דברים חדשים? אבל מי אמר שמשהו ישתנה? לפי איך שהדברים מתגלגלים מסתמן שזה מה שאנחנו הולכים לעשות במלחמה הזו, להיכנס לבתים ולחכות, אז אולי עדיף כבר להישאר בבית המדוגם הזה? מה חסר לנו? יש גז, מים לאסלות, מה רע? יש כל כך הרבה שיקולים בעד ונגד והמוח מתחרפן. בסוף מקבלים את הפקודות בשוויון נפש כזה, כבר עדיף שמישהו אחר מחליט בשבילנו.
החלפנו את העמדות של המחלקה שאיתה ישבנו בבית, הם התארגנו לתזוזה ויצאו, נשארנו לבד, רק המחלקה, כמו שצריך. השמירה שלי הייתה באזור אחת עשרה בלילה ככה שלא הייתי אמור לשמור שוב עד משהו כמו חמש או שש בבוקר. הלכתי לישון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה