יום שני 7/8/2006
עם אור ראשון כבר הייתי על הרגליים, המ"מ של מחלקה 2 שבדיוק סיים כוננות עם שחר, דיבר עם ירון על הסידור של השמירות. הוא ביקש שבגלל שלא שמרנו בלילה נשמור קצת יותר ביום, עוד כמה חבר'ה מהמחלקה התעוררו וחשבתי שיתחיל דיון סוער, אבל בסוף לא קרה כלום, מתברר שלחבר'ה לא איכפת לשמור, מה זה משנה אם אתה משתעמם בעמדה או בקומה למעלה? גם פה הלכתי לעשות סיור בבית, המבנה עצמו היה חדש, אבל הבית היה מטונף, המטבח היה מפוצץ בכלים מלוכלכים בכל מקום, השיש היה מבולגן ועם ארגזי זבל שמסביבם חגו זבובים, ואנשים ישנים על כל הרצפה של המטבח. אלון וג'וני כבר עמדו ליד הגז. שוב היה חסר קפה, אז הם הכינו תה. אין כמו כוס שתייה חמה וסיגריה על הבוקר. באור כבר היה אפשר לראות יותר טוב את הבית, מסתבר שהוא של איזה עשיר אחד, היה לו חדר מלא במכשירים של BOSCH, כלי עבודה אחרים, ציוד לתאורת גינה וכאלה דברים, אולי משהו יהיה שימושי בהמשך.
עליתי לסיור למעלה, העפתי מבט בגג וראיתי בריכת ילדים מלאה במים. זה יכול להיות שימושי. ירדתי למטה והכרזתי על נוהל שירותים, אספנו כמה דליים מהבית, היו אסלות, כל מי שרצה לפרוק היה צריך להביא דלי מים מלמעלה כדי לשטוף את האסלה. לא שזה עזר לסירחון, חדרי השירותים היו מצחינים משתן, אבל לפחות לא הגברנו את הריח.
החבר'ה התחילו להתעורר, סידרנו את המקום שבו ישנו, היו ספות מקופלות על הקיר ודאגנו לעצמנו למקום נורמאלי לשבת בו במשך היום. עליתי לשמירה בעמדה הדרומית, סופר פיצוצים ומנסה לזהות של מה הם, זה היה אחד חלש ושריקה אחריו ואז בום חזק יותר - יציאה של תותחנים, שריקה של מטוס ואז בום חזק - חיל האוויר, פיצוץ קרוב - ירי של הטנקים שלידינו. כל השמירה ישבתי עם המשקפת והרצתי תרחישים, מה יקרה אם הם יגיעו מפה, ומה אם משם, מה עושים קודם? שמים אפוד? מדווחים בקשר? יורים או צועקים לחבר'ה שבבית? כמו בכל דבר גם פה התשובה היא תלוי, אם הם יגיעו לאבן הזו צריך כבר להתחיל לירות, אם מהמטע אז יש עוד זמן, אפשר לדווח בקשר, לעלות על אפוד ובמקביל להודיע בשקט בכל הבית.
בסביבות הצהריים הבנו שאין לנו מספיק אוכל, הלחם נגמר כבר אתמול, גם אותו אכלנו בפירורים כי היינו צעירים ולא ארזנו נכון. אמורה להגיע אספקה בלילה, אבל כידוע אמור זה שם של דג. אף אחד לא היה באמת רעב, אולי קצת, לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו, אבל הידיעה שאין אוכל עושה את האנשים רעבים, מה גם שלא היה מה לעשות מלבד שמירה כל כמה שעות והשעמום מוביל אותך לחשוב הרבה ובעיקר על מה שחסר לך עכשיו, אוכל. אכלנו כמה קופסאות טונה, כמה כפיות כל אחד. עד הערב גם זה נגמר. כל מה שיש לעשות זה לשבת ולדבר, מדברים בעיקר על המלחמה, על איך זה שאנחנו יושבים כמו שפנים בבית ומחכים לסאגר שיבוא, במקום לצאת קצת החוצה, לסרוק את הבתים מסביב, לנסות למצוא משהו או מישהו, פלוגות אחרות עושות את זה. הן ישבו עמוק יותר בתוך הכפר, אנחנו ישבנו בפאתים כמעט ולא היו בתים לסרוק. היינו רק יומיים בלבנון, אבל זה הרגיש כמו נצח, כנראה בגלל שלא עשינו כלום, הזמן לא זז. התבאסנו שלא הבאנו את השק אורז מהבית הקודם, אז עוד היה לנו אוכל ולא ידענו כמה זה חשוב, היו שם גם כמה עגבניות וחצילים בשדה, גם מהם יכולנו לעשות מטעמים.
שוב ארגנו את הציוד ללילה, עכשיו כבר היה יותר קל כשידענו איך הבית נראה, כל אחד בחר לעצמו ציוד שינה שכלל מזרון או שמיכה ומשהו להניח עליו את הראש, חיכיתי לסוף בשביל לקחת משהו, חשבתי שנדון לי עוד לילה של ניסיון לישון על השכפ"ץ אבל למזלי נשאר מזרון מיותם, כרית לא הייתה לי בעיה להשיג, למרות שהיא נראתה כמו הצרות שלי, לך תדע כמה אנשים כבר הספיקו להזיל עליה ריר, בכל זאת הייתי מרוצה, לא היה לי אכפת לישון על זה העיקר לישון טוב.
המחלקה שלנו הייתה בכוננות אספקה, ולכן לא שמרנו בלילה. היינו אמורים ללכת עם הסמג"ד לאסוף אוכל שינחית לנו מסוק כמה מאות מטרים דרומה מאיתנו. ישנים הרבה יותר טוב כשיודעים שלא יעירו אותך לשמירה. אם היינו מאמינים בחיל האוויר זה היה יכול לבאס את השינה אבל אנחנו לא, אז ישנו טוב. מה גם שבסביבות השעה תשע ירו סאגר לכיוון הטנק שלידו הייתה אמורה לנחות האספקה, אז כנראה שיחזל"שו את המסוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה