יום ראשון 6/8/2006
אחרי משהו כמו שעה וחצי שעתיים העירו אותי לשמירה. בחרתי את העמדה המערבית, היה שם נוף לא רע. הבית ששהינו בו היה על שיא הגובה של השלוחה כך שמבט מערבה מאפשר לראות עד מעבר לסלוקי. השלוחות היו צבועות בירוק, למרות שהיינו בתחילת אוגוסט, והאוויר היה נקי ורענן. הייתה חשיבות לכך שלא יגלו אותנו ולא ידעו באיזה בתים אנחנו נמצאים, אז ניסינו לשמור על העקרונות של עמדה בתוך בית. הרעיון אומר שאם אתה נמצא בצל מי שנמצא בחוץ, באור, לא יכול לראות אותך. הקפדנו לשמור מבפנים בלי להתקרב לחלון. עקרונית הרעיון הזה פועל אבל אצלנו ככל הנראה זה לא עבד, לא היו חלונות והבית היה ממש מואר אז אי אפשר להגיד שהיינו בצל. הבאתי משקפת ומפה כדי שנוכל להתאפס על השטח, שמרתי עם מיקי. החלטנו שהשמירות, לפחות בהתחלה, יהיו בזוגות כדי שאחד ישמור על הערנות של השני. זיהינו את הליטני, את הכפרים בסביבה, ותיצפתנו לתוך הבתים שהיו במורד השלוחה. העמדה המערבית הייתה הצד שבו הבית פתוח לירי טילים ארוכי טווח ולכן הייתה חשיבות לתצפית לטווח הרחוק, עד כמה שזה אפשרי עם משקפת 8x30, מה גם שאת הטווח הקצר כיסתה המחלקה שמתחתינו. איום הטילים מהצד המערבי דרש מאיתנו התארגנות מיוחדת, העדפנו שאנשים לא יישנו בחדרים המערביים, למקרה שיידרש פינוי מהיר, כך שנשאר רק חדר אחד לשינה. היינו שנינו בעמדה, במזרחית עוד שני שומרים, כל השאר ישנו. היה שקט ושלווה, מעין רוגע כזה אחרי כל האדרנלין והזיעה של הלילה.
כשירדתי מהשמירה, קפצתי למטה לראות מה הולך שם. כמה חבר'ה שלא הכרתי ישבו על המדרגות, מישהו בדיוק מצא גזיה ואחד אחר הציע לעשות קפה, כמובן שהצטרפתי. מצאנו סוכר די מהר אבל לקח קצת זמן למצוא קפה, כנראה שכבר היו פה חיילים בבית, בסוף מצאתי. הקפה לא היה משהו, בתנאים אחרים אפילו הייתי אומר שהוא מגעיל ושופך אותו בלי לחשוב פעמיים, אבל באותו זמן זה היה להיט, כוס קפה שחור וסיגריה היו ממש במקום. מצחיק לראות איך פתאום הערך של דברים קטנים וטיפשיים עולה כשאי אפשר להשיג אותם בקלות. הסתובבתי קצת בבית כדי לנסות למצוא דברים שיהפכו את השהות שלנו לקצת יותר נעימה. הבעיה העיקרית הייתה בנושא השירותים, לא היו מים זורמים ולכן לא היה פרקטי להשתמש באסלה. למזלנו בקומה השניה, כנראה בגלל שהיא הייתה בבניה, היה חדר עם ערימת חול רצינית מה שהפך את החדר למועמד טבעי שזכה ברוב קולות להיות השירותים שלנו לזמן הקרוב. מצאנו את חפירה שישמש לכיסוי העניינים והוספנו כמה לבנים לישיבה, אפילו תליתי איזושהי שמיכה על הפתח כדי שתהיה קצת פרטיות.
מישהו שלף טרנזיסטור ושמענו חדשות. סיפרו על שנים עשר אנשים שנהרגו מפגיעת קטיושה. ברדיו לא אמרו אבל אנחנו מיד ידענו שאלה חיילים, אין כמות כזו של אזרחים שמסתובבת מחוץ למקלט בימים טרופים אלה, בטוח שהם חיילים. הרגשתי על הפנים, זיפזפתי בין כל המחשבות שרצו לי בראש, חשבתי על האימהות של החבר'ה האלה, על חוסר הטעם המחריד ועל האירוניה, אם מותר להשתמש במילה הזו בנושאים כאלה, שיש בלהתגייס לצבא בשביל "להסיר את איום הקטיושות מישובי הצפון", ולמות מקטיושה כשאתה מחוץ ללבנון. חשבתי על זה שאתמול גם אנחנו ישבנו לנו בקיבוץ שנמצא בטווח הקטיושות ולא כולנו נכנסנו למקלטים, זה שלא קרה לנו כלום זה רק עניין של מזל. המון רגשות של תסכול התערבבו לי ביחד. תסכול על המדינה שלנו שנראה שלא מצליחה להתמודד כראוי עם הנושא, תסכול על זה שאני יושב פה, יודע שאנשים בבית בטח משתגעים מדאגה וישתגעו עוד יותר ברגע שיתירו לפרסום שההרוגים הם חיילים ולי אין שום דרך להרגיע אותם, להודיע שהכל בסדר, תסכול על זה שאנשים מתים ואני יושב פה ולא רואה אף מחבל להלחם נגדו. אבל לא היה מה לעשות אז פשוט שכבתי לי במיטה המאולתרת שלי וניסיתי לישון.
כשקמתי כולם היו ערים ולא עשו כלום. ארגנו ארוחת צהרים ממה שהיה לנו והתיישבנו לאכול. מידי פעם עלו בקשר בשביל להודיע על חבירה מבית לבית כדי שבטעות לא נירה אחד בשני. הבית של מחלקה 1, שבו ישב גם המ"פ, היה מול הרחוב ונראה ממש יפה, ככל הנראה אחד היפים בא-טייבה. היו לו חלונות אטומים ככה שלא יכלו לראות מבחוץ שיש חיילים בתוך הבית וזה יתרון גדול. סך הכל היה שקט, לא היו בעיות, לא היתקלויות ולא כלום, יצא לנו לשמור שעה בכל כמה שעות, אבל זה לא היה מציק, ממילא לא היה משהו אחר לעשות. שני חבר'ה מהמחלקה השתלטו על הגזיה וכל כמה שעות הכינו תה עם דבש, כך שהיו לנו כמה נקודות אור ביום.
אחרי הצהריים הגיע המ"פ ותדרך אותנו בקשר לערב, הוחלט שאנחנו עוברים בית יחד עם מחלקה 3 לבית אחר בצד השני של הרחוב, בעיקר בגלל שלא היו לנו חלונות בבית כך שממש ראו שאנחנו נמצאים שם. התארגנו ללילה, אסור להדליק אורות כדי לא לחשוף את מיקומנו, כל אחד צריך לדעת בדיוק איפה הציוד שלו והכל צריך להיות ארוז בתיקים כך שברגע שנצטרך לנוע נוכל לעשות את זה בלי בעיות ועיכובים.
פתאום נשמעה ירייה. זה היה היום הראשון שלנו בלבנון וזה הקפיץ אותנו. היה שקט לשנייה. אם היינו בסרט זה היה הקטע שבו הגיבורים מסתכלים אחד על השני בעיניים פקוחות לרווחה ומבט שואל, אבל כבר היה די חשוך וזה לא היה סרט. אחרי השניה של השקט נהייתה פתאום המולה, כל אחד הגיע לציוד שלו, נשמעו צעקות "מה זה היה?" ו"מישהו מזהה?" אחרי עוד שתי שניות ירד לי האסימון בנוגע למוזרות של הירייה הזו. כשיורים עליך זה מלווה בשריקה או ברעש של פגיעה איפשהו על הבית, מה שאומר שלא ירו עלינו, בנוסף היה לירייה הד מה שאומר שמישהו מתוך הבית ירה, זה גם נשמע מלמטה. אחרי עוד שנייה מישהו צעק שזו הייתה פליטת כדור. המ"פ עלה בקשר לשאול מה קרה, השומר ענה שנפלט כדור, בינתיים המ"מ מלמטה התחיל לעשות מספרי ברזל בשביל לבדוק שכולם בסדר, המ"פ עדיין נשמע לחוץ בקשר, לקחתי מכשיר ועניתי לו, הוא רצה לדעת אם יש נפגעים, בדיוק סיימו את המספרי ברזל, עניתי לו שלא והוא קצת נרגע, הוא שאל מה קרה ואמרתי לו ששלוש, המ"מ מלמטה, מתחקר את זה. מסתבר שאחד החבר'ה רצה לנקות את הנשק, הוא פרק אותו, כנראה לא כמו שצריך, ופלט כדור. למזלנו זה נגמר בטוב ואף אחד לא נפגע.
ישר כשמתחיל החושך נהיים עייפים. המ"פ כבר התחיל לעבוד עם מחלקה אחרת שלו על מעבר בית ואחריה הייתה אמורה לצאת מחלקה 3 שאיתה ישבנו. הם יצאו עם כיתה לבית החדש, סרקו אותו והיו אמורים להחביר את שאר המחלקה ואותנו, אבל בסוף הבית החדש שלהם התגלה כממש קטן, הם נכנסו אליו לבד ואנחנו התכבדנו להסתופף בצילה של מחלקה 2. נכנסנו לבית, חושך מצרים, בחוץ בקושי רואים כמה מטרים קדימה, בתוך הבית כמה סנטימטרים. גיששתי את הדרך, ניסיתי להיזהר לא לדרוך על אנשים אחרים, אבל זה לא כל כך הלך. מיקמו אותנו בקומה השניה שלפי זה שהיא הייתה מרוצפת הבנתי שלפחות בנושא הזה נפלנו על בית יותר טוב מהקודם. זו הרגשה מוזרה להיות בתוך בית שאין לך מושג קלוש איך הוא נראה מבפנים, איפה יש חדר, איפה יש ספה או שולחן, איפה מתחילות המדרגות. החושך הזה הפך אותי לנכה וככה גם הרגשתי, חוסר התמצאות מוחלט, אי ודאות בכל צעד, ואפילו שלא היה לי לאן לצעוד זה הציק לי. למרות כל זאת החבר'ה מצאו כמה מזרונים וכריות והלכו לישון, אני התמקמתי על המדרגות כי לא הצלחתי לראות כלום בתוך הבית והעדפתי לדעת איפה בדיוק הציוד שלי מונח, לא מצאתי מזרון או אפילו שמיכה, ניסיתי להירדם על השכפ"ץ אבל מסתבר שלא בשביל זה הוא נועד. בקושי ישנתי באותו לילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה