יום שישי 11/8/2006



קמתי בבוקר, מדוכדך. את בוזגלו לא לקחו, אנחנו נשארנו באותו בית צפוף ומגעיל, ונוסף על זה היה שעמום תופת. חוץ מלישון לא היה מה לעשות, אה סליחה, הייתה לנו גם חבילת קלפים אז שיחקנו קצת מידי פעם למרות שאחרי כמה ימים זה כבר מתחיל להימאס. למזלנו הטנקים מאתמול בלילה לא פחדו בזמן שהורידו את האספקה ככה שלפחות היה לנו מה לאכול, לא הרבה אמנם אבל משהו. למה לא הרבה? כי החלוקה של הקיטבגים בין כל המחלקות הפרישה לנו שני קיבטגים, שלצערנו הרב לא היו מלאים רק באוכל, היו בהם עוד כמה הפתעות, חלקן באמת שוות אבל את חלקן היינו מחליפים בשמחה בעוד משהו לאכול. הייתה בקיטבגים ערכת היגיינה שכללה כמה דברים טובים כמו מגבונים לחים, שקיות חירבון, כאלה שמלבישים אותן בתוך האסלה מחרבנים בתוכן ואחר כך קושרים וזורקים לכל הרוחות, היו גם מברשות ומשחות שינים, עד פה הדברים היעילים, אבל היו בערכה גם דברים לא קשורים: שמפו, קרם לחות, סבון ידיים וכאלה דברים חסרי טעם, טוב שלא הביאו לנו צבע לשיער, היינו פותחים סופר פארם סניף דרום לבנון. כמובן ששוב הגיעה אבקת במבה, כי הצבא שלנו לא לומד כל כך מהר, אבל לא נורא, במצבנו אסור להתלונן הכל יכל להיות יותר גרוע, אם לא היינו מקבלים אספקה בכלל.
בצהרים הודיעו בקשר משהו על זוג זקנים שמישהו זיהה, אמרו שהם נבדקו כבר על ידי הגדוד שלידינו, אבל בכל אופן כדאי להיזהר. הם היו אמורים לעבור ממש ליד הבית שלנו, עברנו בין העמדות והודענו לכולם להיות בשקט, אי אפשר לדעת מי הם באמת ועדיף שלא ידעו שאנחנו פה. כשהם התקרבו הם נראו ממש מסכנים, הם הלכו לאט כפופים, כל כמה צעדים עצרו לנוח, זה היה קטע מוזר, 60 איש נמצאים בתוך בית ועוקבים אחרי תנועה של שני זקנים, כולנו היינו בשקט מופתי, המ"מ שלי בטירונות היה מתגאה בנו אם הייתה לנו כזו משמעת לילה. זה מוזר למה הסיטואציה הופכת אותך, מצד אחד אתה רואה זוג זקנים בקושי הולכים, סביר להניח שאין להם מים ואוכל מאותה סיבה שלנו אין, הם היו כבר כמה שבועות בתוך הכפר שחטף הפצצות ועברו בו כמה גדודים של חיילים, מן הסתם הם מפחדים ואם לא אז משהו אצלם דפוק. מצד שני זו מלחמה, אם יש מקום שצריך להיות בו חשדן זה פה, זה החיים שלנו על הפרק. מה עושים אם יש להם מטען? מה קורה אם הם מגלים אותנו? אולי הם תצפיתנים של החיזבאללה? זה נשמע קצת פראנואידי אבל למה לא? איך אפשר לדעת, הם הרי בתחפושת המושלמת לצורך זה. לכן העדפנו להיות בשקט שהם לא יגלו אותנו, יעברו ונסגור עניין. אבל זה לא קרה. משום מה הם החליטו לעצור, עשרים מטר אחרי הבית שלנו, על הכביש, הם יכלו להמשיך עוד חמישים מטר לצל של תחנת דלק שהייתה בהמשך הרחוב, אבל הם לא עשו את זה, פשוט עצרו. מה עושים? מה כבר יש לנו לעשות? נשארנו בשקט. הם לא הראו סימן שהם מזהים אותנו ואנחנו נשארנו לתצפת, אולי יקרה משהו. אבל חוץ מלצעוק כמה דברים בערבית הם לא עשו כלום. לנו היה משהו ששבר את השגרה לכמה דקות.
בשעות אחרי הצהריים מישהו הזכיר לי שאנחנו ביום שישי. קיבלתי שוק, אשכרה לא שמתי לב, זה מדהים איך הימים מאבדים משמעות, הייתי צריך לספור אצבעות בשביל לגלות שהוא צודק והיום אכן יום שישי. כל יום פה דומה לזה שלפניו, לא יודעים מה קורה ולמשך כמה זמן זה יקרה. גם אין לאן לשאוף, זה לא שבשבת נחים, עושים אותו דבר. זה גם לא שיודעים שעוד כך וכך זמן הולכים הביתה, לא ידוע מתי כל זה יגמר. אין משמעות לזמן, הוא מאבד מערכו, אין הבדל בין הימים ולכן לא שמים לב כמה מהם עברו. האמת שכשכבר יודעים איזה יום היום אז יש הבדל, בהרגשה. זה סיפור אחד להיות במלחמה ביום שלישי וסיפור אחר לגמרי להיות במלחמה ביום שישי. ביום שישי האלטרנטיבות הרבה יותר אטרקטיביות אז להיות בחור שהיינו בו עושה הרגשה רעה. יום שישי אחרי הצהריים, לפחות אצלי, זה זמן מיוחד, הזמן שלפני כניסת שבת, זמן שנרגעים מכל השבוע, מסדרים דברים אחרונים ומחכים להרגשה הרצינית הזו של ערב שבת. בדרך כלל יום שישי מרגיש אחרת, אבל לא באותו יום שישי. באותו יום הרגשתי חרא על זה שאני לא מרגיש. על זה שאני נמצא במקום העלוב הזה ואפילו לחשוב כמו שצריך אני לא יכול, כי שום דבר לא מצליח להוציא מהראש את הכאן ועכשיו, אין סיכוי להתנתק, אין סיכוי להגיע למקום אחר, אפילו לא בדמיון. גם כשעוצמים את העיניים שומעים את ההדים של הפיצוצים מכל כיוון, גם אם סותמים את האוזניים, מישהו כבר ידרוך עליך. אין לאן לברוח, אין פרטיות, אין מקום אחר, הכל כאן ועכשיו. כנראה בגלל זה נהניתי כל כך מהסיפור על היפני ונהג האוטובוס. הפתיע אותי שזה עניין אותי, אף פעם לא חשבתי שאני יכול להתעניין במישהו שיישב מולי ויספר סיפור, לא איזה משהו יותר מידי עמוק ובעל מסר שכלי, פשוט סיפור, חשבתי שזה נגמר, שזה שייך לשעת סיפור בגן, אבל מסתבר שזה עושה את העבודה. איכשהו מצאתי את עצמי מצטרף לסיפור כזה שאחד החבר'ה סיפר. לא הכרתי אותו, הכרתי רק את אלה שהוא סיפר להם, שני חבר'ה שהיו חיילים שלי כשהייתי מ"כ. הצטרפתי, בהתחלה מתוך סקרנות, אחר כך אפילו התחלתי ליהנות. ההוא שסיפר את הסיפור גם המציא אותו וכנראה בגלל זה הוא סיפר אותו כל כך יפה, הוא הכיר את כל הפרטים הקטנים. איכשהו זה עבד לו, הוא הצליח במשהו להוציא אותי מההרגשה, הוא הצליח לתאר עולם אחר, עולם שבו אפילו לשנייה שכחתי איפה אני נמצא עכשיו, מצאתי את עצמי שוכח את הזבל שיש מסביב, את השעמום, את הריח המצחין של אנשים שהלכו כמה קילומטרים טובים ולא התקלחו כמה ימים טובים, את הירוק המאובק שנמצא בכל מקום, עם הפסים השחורים מהירידות במקום בתוך שדות שרופים, את הרעש של הקשר, שלפעמים חזק מידי ולפעמים חלש מידי, את הניצנים של הרעב שמתחילים להרגיש, רעב גופני ונפשי, רעב למשהו אחר.
מישהו הצליח להפעיל את הגז, ג'וני הכין ארוחת ערב מבושלת, ארוחת שבת לפני שבת, אפילו ערכנו לעצמנו שולחן, על הרצפה, עם מפת ניילון שמעוטרת באמרות בערבית ועם צלחות שעשויות מבקבוקים. התפריט כלל אורז לשם שינוי, אין מה לעשות חייבים לגוון קצת, לא?! אחרי האוכל, כשכבר נהיה חשוך, הלכתי לישון, אני קיבלתי את המשמרת השניה של המפקדים, מעשר וחצי עד אחת. בעשר וחצי התעוררתי מהטלטולים של מ"מ 1. הוא סגר אותי על מה שקורה מסביב, מדרום אלינו יש טנק תקוע שצריכים לחלץ אותו הלילה, אז אם אחד החבר'ה רואה משהו מהכיוון ההוא, אין צורך לדאוג. עברתי בין כל העמדות, וידאתי שכולם ערניים ויודעים על מה שקורה בגזרה. ביררתי מה עם זוג הזקנים שעדיין היו באותו מיקום מהצהריים. שעתים וחצי זה הרבה זמן להעביר בלי לעשות כלום אבל בסוף הוא עבר. למזלי כשחזרתי לישון עדיין מצאתי את השמיכה והכרית שישנתי עליהם יותר מוקדם באותו לילה, מסתבר שיש יתרונות לזה שחיים בחושך מוחלט, אם משאירים משהו במקום מסוים הוא לא נעלם, כי אף אחד לא ראה אותו. עם השמיכה והכרית נרדמתי תוך שנייה.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בהפתעה. בפעם הראשונה לא הבנו מה בדיוק עבר אותנו, לא שהיה לנו סיכוי. התעוררנו מהרעש, רעש של שריקה, שריקה קרובה וחזקה, ממש מעל לראש שלנו. כל אחד רץ ישר לאפוד שלו, היה בלאגן לרגע עד שכולם התאפסו, מישהו שאל, או יותר נכון צעק, "מה זה היה?" ואז הגיעה התשובה מחלק אחר בבית: "סאגר!"
נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט"ק פחד מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה, ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס"ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה "סאגר, סאגר!", מורידים את הראש, מעקמים את הפה ומחכים לשמוע את הפגיעה בקיר של הבית. ואז שומעים את השריקה, את העוצמה שעוברת מעל לראש, ונושמים לרווחה, החארות פספסו עוד אחד. עדיף כבר לא לדעת, עדיף לשמוע ישר את השריקה, או את הבום על הקיר של הבית, ממילא אי אפשר לעשות כלום אז לפחות אם זה שריקה הרווחנו כמה שניות של חוסר דאגה. אם זה היה סרט אמריקאי, אז זה היה השלב שבו רואים פלאשבקים של הגיבור, תמונות שלו מהעבר, בספרים היו קוראים לזה "כל החיים עברו לפניו ברגע", אבל לא היינו בסרט, היינו בחיים האמיתיים ומשום מה זה לא קרה, לא היה פחד מוות באוויר למרות שכשחשבתי על זה יותר מאוחר ידעתי שכן היה צריך להיות. זה לא שאני גיבור או מאצ'ו שלא רואה את הפחד ממטר, היו לי תחושות של חוסר אונים ושל ציפייה כזו שהכל יגמר, אבל לא היה פחד, לא כמו שאני מכיר פחד, היה פחד רציונאלי כזה, ישבתי לי שם עם קסדה על הראש ולבוש בשכפ"ץ חשבתי לעצמי עכשיו אתה אמור לפחד אבל ההרגשה לא הגיעה. לא ברור לי למה זה קרה, יכול להיות שיש איזו חסימה רגשית כזו שלא אפשרה לי לפחד, אולי זה לא היה מספיק מוחשי, אולי זה פשוט נאיביות כזו, אתה משכנע את עצמך ש"לי זה לא יקרה". אחרי הטיל השלישי כבר הבנתי שמשהו דפוק, לא יכול להיות שהם יורים עלינו ומפספסים כל כך הרבה טילים, הם לא כאלה גרועים, עד שבקשר של הפלס"ר, שהאזינו על החטיבתי, שמענו שיורים על הטנק שנתקע מדרום אלינו. הלחץ קצת ירד אבל עדיין לא הרגשנו בטוחים לגמרי, זה עדיין לא אומר שוויתרו לנו. אחרי הטיל הרביעי אנשים כבר חזרו לישון, ובצדק, לא היה שם דבר אחר לעשות, חלק אפילו הורידו קסדות ושכפ"צים, אצלי התעורר משום מה דחף לא ברור לראות את הדבר הזה, את המקור של השריקה. הלכתי לעמדה הצפונית וישבתי שם עם ההוא שבדיוק שמר, הוא הראה לי מאיפה נורו הטילים וחיכינו לראות את כדור האש מתקרב לעברנו. לא ברור לי למה רציתי לראות את זה, יכול להיות שזה נבע ממאצ'ואיזים ילדותי כזה שאני אוכל להגיד אחרי זה ראיתי את הסאגר נורה לכיוון שלי, יכול להיות שסתם מתוך סקרנות או צורך לעודד את השומר בעמדה שלא יכל לעזוב אותה, בכל אופן לא חשבתי על זה שמסוכן שם או משהו, פשוט רציתי לראות אז הלכתי לראות, באופן מוזר הפחד לא היה שם. כמובן שלא הצלחתי לראות, בדיוק כשהם ירו את הטיל החמישי הייתי במסדרון במעבר בין עמדה לעמדה ואחר כך הם עשו איזושהי הפוגה.
באותו לילה הפלס"רניקים הרוויחו את לחמם. הם זיהו את הבית שממנו ירו את הטילים. בכל זמן הירי הם עבדו קשה להוציא עשר ספרות ולטווח את הארטילריה על הנקודה. אבל ארטילריה זה מה שנקרא נשק סטטיסטי, הסיכוי שהיא תפגע בדיוק במטרה הוא קטן, והם ידעו את זה, המחבלים, כך שלמרות הירי הארטילרי הסאגרים לא הפסיקו. לוחמי הצבא האירני לשחרור לבנון פשוט דילגו את העמדה שלהם מבית לבית, כל פעם ירו ממקום אחר, באותו איזור אמנם, אבל הארטילריה לא הצליחה לפגוע בהם. הזמינו גם את חיל האוויר לחגיגה, הוא הגיע מאוחר, בערך שעתיים אחרי שהתחיל הירי, והוריד כמה פגזים טובים על הבתים שמהם נורו הטילים. שעה וחצי אחרי שחיל האוויר סיים את הכתישה של הכפר עברו מעלינו עוד שני טילים. מאותם בתים ביחמר. בזבוז זמן, חבל שלא אישרו מסוק שהיה יורה בהם בזמן אמת, לא שעה אחרי שהם התחפרו בבונקר שלהם עם נרגילה וקפה שחור חזק.
היה מוזר לראות את ההבדל בין ההתקפה השניה לראשונה. בהתקפה הראשונה כולם התעוררו שמו קסדות ושכפ"צים, ישבנו ביחד וקיללנו את כל העולם, ספרנו את הסאגרים שעוברים לנו מעל לראש ובכינו על זה שאנחנו עדין נמצאים בבית הזה. בהתקפה השניה, של שני הטילים האחרונים, חצי מהאנשים בכלל לא התעוררו מהצעקה "סאגר!", וחצי ממי שכן התעורר פשוט הסתובב לצד השני והמשיך לישון כאילו לא קרה כלום. מפתיע לראות איך אנשים מסתגלים מהר לכל מצב, אפילו למצב שהם נמצאים בסכנת חיים. הטילים אמנם עברו מעלינו אבל לאף אחד לא הייתה הבטחה שהם לא יוכלו לפגוע בנו, אבל בכל זאת החיים ממשיכים וצריך לישון, למה שאני אקום בארבע בבוקר בשביל לשים שכפ"ץ? מה קרה? מלחמה? אם הטיל לא יפגע בבית אז סבבה, אם הוא יפגע ממילא זה לא יעזור, אז למה?





אין תגובות: